נשק החרם: פסול, מגונה ומכוער
כל הכרטיסים נמכרו להצגת הבכורה "פיאף" של תיאטרון באר שבע בהיכל התרבות באריאל. המארגנים מרוצים; נמכרו גם כל הכרטיסים להצגות שיועלו בחודשים הקרובים. עוד מוקד לפעילות תרבותית יצא לדרך.
אין ספק שכל שחקן רשאי להחרים ציבור כה רחב של ישראלים טובים. במקרה זה אין פסול בכך שיוכרז על חרם נגדי. מכאן ומכאן נשק החרם פסול, מגונה ומכוער.
גם נכון שאילו תיאטרון היה מחליט להחרים את אריאל לא היה צריך לפגוע בהכנסותיו מהקופה הציבורית. ממשלה שמענישה נשאי תרבות על ידי פגיעה בכיסם פוגעת בשטף החיים הדמוקרטיים. במקום קנס נחוץ ויכוח.
הוא צריך להתנהל על המהות. על הזכות המוסרית להחרים את "האחים הכתומים" והיקרים והתורמים והנאמנים לאומה כולה; ועל הלבנת הפנים שיש בהצבתם בעל כורחם אל מחוץ למחנה, נחותים, בלתי ראויים לתרבות; ועל הניסיון לבדל אותם מן החברה הישראלית ולדחקם לפינת זווית. כמעט הייתי אומר מין רצון להצמיד לדש בגדם טלאי צהוב.
במשך שנים חששתי מפני מצב הפוך, שתושבי אריאל ועלי ובית אל יקומו יום אחד ויסתגרו מפני העיתונות והטלוויזיה; שיום אחד הם יחסמו את דרכם של שחקני התיאטרון אל ההתנחלות ויאסרו למכור בחנות הספרים המקומית את "מיכאל שלי" לעמוס עוז, ואולי לשמחתם של כמה שמאלנים אבל לעצבונם של רוב היהודים יחלו במהלך אשר יפלג את ישראל לשתי מדינות, יהודה ושומרון. שתי מדינות לעם אחד.
סופר נכבד כדויד גרוסמן, הקורא להחרים את יבוא התרבות לאריאל, ייטיב לעשות אם יתבונן ימינה ושמאלה ויראה מי ניצב לצידו, אם לא החשוכים שברבנים אשר עולזים וששים ושמחים למנוע את יבוא תרבות ה"פריצות" אל נחלת אבותינו. הרבנים של נוער הגבעות, אלה שמטיפים כי דמם של פלשתינים הפקר, אינם רוצים שתיאטרון באר שבע יבוא עם סיפור חייה של אדית פיאף והקאמרי יציג מעין "מלכת אמבטיה" חדשה.
גרוסמן חייב להבהיר לעצמו: מה הוא מציע? לוותר על המחלוקת וההתדיינות, ולעלות על דרך החרם שבסיומה אין הבנה (ולו רק חלקית) אלא הפעלת כוח. דרך החרם של גרוסמן תוביל לאחת משתי האפשרויות הגרועות: לעימות נוסח עמונה, או לאין אונים של הממשלה אשר לא תוכל לבצע את מדיניותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו