אל תתפתו לחשוב שאחרי ארבעה משחקים הפועל ת"א פתאום הגיעה לצ'מפיונס ליג. ההיפך הוא הנכון: הליגה האירופית הגיעה לבלומפילד. בבית, שאלקה ממעמקי תחתית הבונדסליגה, אולי לא התקשתה מול האדומים, אך בשורה התחתונה מדובר בקבוצה בינונית שלמרות מספר שמות גדולים, לא שייכת העונה למפעל האירופי הבכיר. מן הסתם היא גם תסיים את הבית במקום השלישי ותמשיך למקומה הטבעי, עם קבוצות חביבות ובינוניות כמו ליברפול, פאריס סן ז'רמן ועוד כמה מועדונים נחמדים. אחד הדברים שעזרו לליון להכריע את הפועל כבר במחצית הראשונה לפני כמה שבועות היה הלחץ שהפעילו שחקניה על האדומים, שפשוט לא מצאו תשובות לאתלטיות ולכוח של הצרפתים. גם לשאלקה, למרות התקופה הרעה שבה היא נמצאת, יש יתרון אדיר על הפועל באלמנטים הפיזיים, אבל חניכיו של פליקס מגאת' פשוט לא לחצו ואפשרו לאדומים להרגיש כאילו הם משחקים מול עוד קבוצה ישראלית לא רעה. מכבי חיפה לדוגמא. הבשורה הכי חיובית מבחינת הפועל מהמשחק הזה, מעבר לנקודה חסרת המשמעות שהשיגה, היא חזרתו של סלים טועמה. אם האדומים עדיין חולמים על שחזור האליפות מהעונה שעברה, טועמה חייב להפוך לשחקן הרכב קבוע, בדיוק כמו טוטו תמוז הנפלא, שמי שמשווה אותו לבן סהר, פשוט צריך לתלות את המקדלת או את המשרוקית (אם מדובר במאמן). ולחשוב שאם אלי טביב לא לוחץ על גוטמן, המאמן האדום מחתים את עידן שריקי מאשדוד ולא את השחקן המצוין מבית"ר, שבקצב הזה ימריא גם שי אבוטבול נתן משחק טוב מאוד (בעיקר ב-45 הדקות הראשונות), והוכיח שאפשר להסתדר בלי אביחי ידין, שבעונה שעברה אולי היה מצוין, אבל העונה הוא לא יותר מאשר פיקציה של יחסי ציבור מטעם כמה עיתונאי חצר. אבל הכל מתגמד לעומת הפציעה של דגלאס דה סילבה, שככל הנראה יחסר להפועל במשחק הבאמת חשוב שלה בשבוע הקרוב ביום שני מול מכבי חיפה בקריית אליעזר. כי באדיר כבר מזמן לא ברמה המתאימה לצמרת ליגת העל ופרנסמן אולי דומה שתי טיפות מים לברק אובאמה, אבל כמו הנשיא האמריקני גם הוא מדשדש.
