אמון או אי אמון בנשיא

החידוש בבחירות אמצע הכהונה לסנאט ולבית הנבחרים בלט באסיפת בחירות של הדמוקרטים בשיקגו, עירו של ברק אובאמה. שלא כהרגלם, חדלו הדוברים לשבח את המועמדים המקומיים והחלו לקרוא בקול נואש למאזינים המתפזרים לא להפקיר את הנשיא. מי שרגיל לראות בבחירות אלה עניין מקומי הבין לפתע כי ב-2010 מדובר בהצבעת אמון או אי אמון בנשיא. לא הדמוקרטים יפסידו כ-40 מקומות מכריעים בבית הנבחרים ועימם את הרוב הפרלמנטרי אלא אובאמה בכבודו ובעצמו.

החידוש האחר היה שלראשונה שימשו בחירות מקומיות אלה כן שילוח לסיסמה כי דמוקרטים רבים רוצים לראות באובאמה נשיא לתקופת כהונה אחת. דווקא בימים שבהם המפלגות נערכות למאבקים במדינות השונות צצה התביעה לחסום את דרכו, ולא סתם מן הציבור הכללי והרפובליקנים אלא היא מקובלת על כמעט מחצית מהדמוקרטים. זו תבוסה שאובאמה ייאלץ להתאמץ מאוד בשנתיים הקרובות כדי להיחלץ ממנה ולמוחקה.

נשיאותו סבלה מנתק גמור עם הסנאט ובית הנבחרים. בוודאי עם המיעוט הרפובליקני. הוא הרגיז מספיק שמרנים ולא צעד הרחק עם יריביהם. חוק ביטוח הבריאות הרגיז את כולם. הן את העניים שבפועל לא הצליחו לקבל ביטוח רפואי בזול, הן את בעלי היכולת שנאלצו להגדיל את תשלומיהם. בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.

כל אלה השערות, שהמסקנה המתבקשת מהן היא שהבית הלבן ייחלש בשנתיים הקרובות. חולשה זו תבוא לביטוי בהרפיית מאמצי השלום במזרח התיכון, אבל תפורר גם את הקואליציה לבלימת מיזם הגרעין האיראני. רק שזו אינה מסקנה מתחייבת אלא משוערת בלבד.

דווקא אם יגיע אובאמה לכלל החלטה עם עצמו, שלא יבקש תקופת כהונה שנייה (כך נהג לינדון ג'ונסון ב-1968) הוא יהיה חופשי לפעול כפי הבנתו בלי להביא בחשבון את האילוצים הפוליטיים הפנימיים. מוקדם מדי לעלוז, מוקדם מדי להיוואש. אפילו לאחר פתיחת הקלפיות השפעתן על מדיניות אובאמה אינה מובטחת כלל ועיקר.

ישראל, בעיקר היא, נכנסת לעמדת המתנה. אתמול אמר בנימין נתניהו בסיעת הליכוד כי "ההקפאה בהקפאה". גם המשא ומתן עם הפלשתינים. עד שבארה"ב יסיימו את מניין הקולות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו