המסמך האישי שלי

ג'וליאן אסאנג', מייסד האתר "ויקיליקס", גרם לנו לפני שבוע להבין שמלחמה זה דבר מכוער. אבל אותי, באופן אישי, החשיפה של האתר שהקים הצליחה להחזיר ל-26 במארס 2003, היום שבו נעצרתי עם עמיתי דן סממה ז"ל בעיראק על ידי אותם אמריקנים. דן ואני לא עיקלנו את המעצר באותה צורה. היום הוא בטח היה אומר לי: "אתה רואה, צדקתי".

מיומה הראשון היתה המלחמה בעיראק מאוד לא פופולרית. הרי נשק להשמדה המונית טרם נמצא שם, אפילו לא בהפקות ההוליוודיות. אבל צריך להודות שבחלק זה של כדור הארץ לגיטימי גם לראות בהיעלמותו של הרודן סדאם חוסיין הישג. תושבי רמת גן בטח לא הצטערו על כך.

החזון הדמוקרטי של הנשיא ג'ורג' בוש (גם בעולם הערבי), הדחתו של רודן, שחרור עם - אלה היו אמורים היו להיות הישגי המלחמה בעיראק, אבל בפועל נשארנו עם מדינה שטרם מצליחה להסכים על שליט אחד מקובל על כולם, וקיטוב כמעט חסר תקדים בין הקהילות השיעיות לסוניות.

העולם שמע על ההתנהגות הברברית של החיילים העיראקים דווקא אחרי שעברו לצד של הטובים. אבל בואו נעצור לרגע: בעיותיה המוסריות של ארה"ב לא החלו במארס 2003. כותב שורות אלה זוכר היטב כיצד למחרת פיגועי התאומים ב-11 בספטמבר מצא עצמו בתוכניות שונות על אדמת אירופה כמי שנאלץ להגן על ארה"ב שכאילו "חיפשה את זה". מכאן, המרחק של הופעתם של ספרים "מכחישי הפיגוע" על המדפים לא היה רחוק.

עוד לפני המלחמה אני זוכר היטב כיצד בסטקייה בקטאר, לא הרחק ממלון שרתון המשקיף על מימי קטאר הירוקים והצחים, שלושה עמיתים אמריקנים נזרקו מהמסעדה מבלי לקבל שירות רק בגלל שהיו אמריקנים. ה"גוד גייז" איבדו את זה.

חזרה למקרה האישי שלי. מאחר שדן ואני לא היינו כתבים מסודרים שצורפו מבעוד מועד לכוחות האמריקניים, חדרנו ביום ראשון, 23 במארס, לשטח עיראק באופן התמים ביותר, עם שני עיתונאים פורטוגלים, דרך הגבול עם כוויית. כעבור שלושה ימים החל הסיוט: חבורה של חיילים של המשטרה הצבאית, בפיקודו של סגן משנה בשם שאו, החליטה לחנך עיתונאים. הושכבנו על החול במדבר המאובק, כולל הפנים. נאמר לנו להרים את חולצותינו מחשש שאנחנו טרוריסטים. אחד העיתונאים שפתח את הפה נכבל באזיקים. בלילה הקפוא בשדה קרב הוחזקנו כלואים בג'יפ.

רק למחרת הגיע טוראי ושאל סוף סוף אם אנחנו רוצים מים: "זה טירוף מה שאתם עושים לנו", אמרתי לו. "כל המלחמה הזו מטורפת", הוא ענה לי. אני זוכר את הדברים שאמר לי עם שובנו רס"ר אמריקני בכוויית: "תכתוב בעיתון את כל מה שעשינו לכם בעיראק. אנחנו יכולים להיות חארות של אנשים". דן זעם עליהם. אני סלחתי. "מלחמה לא מצדיקה התנהגות שכזו", אני זוכר את דבריו. "מלחמה גורמת להתנהגות שכזו", אני זוכר שעניתי.

חשיפת ויקיליקס לא באמת שינתה דבר. אף אחד לא נפל מהכיסא. אם כבר נפלנו מהכיסא, זה מהמציאות התקשורתית החדשה ומ"הצנזורים" החדשים שיש לצבא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו