שופטי בית המשפט הגבוה לצדק קבעו כראוי כי אין הצדקה, שהמדינה תממן 11 אלף אוכלי חינם ש"תורתם אומנותם". אומנם האברכים קיבלו ממנה רק לחם צר ומים לחץ, אבל גם זאת תוך העדפה שאינה עומדת במבחן החוק. מיד לאחר החלטת בית המשפט היה ברור כי בהגיע שעת הצגת התקציב הבא יאיימו החרדים כי אם לא יאושר חוק עוקף בג"ץ, שיחזיר לאברכים את לחם החינם, יהיה משבר קואליציוני. מדובר בבזבוז כפול. האברכים מקבלים קצבאות ומונעים עצמם משוק העבודה, ומגדלים את ילדיהם בעולם של בערות ועוני. העובדה ששופטי בג"ץ התערבו היא הזדמנות היסטורית לתקן את המעוות. רק שנוהג רע אינו נעלם כהרף עין. כמעט שלא ניתן למוחקו באבחת חרב משפטית. ממשלות ישראל הסכימו בעבר לממן את חובשי ספסל הלימודים בישיבות, ובמבנה הפוליטי הקיים בישראל הדרך המעשית לתיקון המעוות היא לשפר את המצב ולקדם את הצדק בהליך הדרגתי, ולא ב"זבנג וגמרנו". מבחינה זו החלטתו של בנימין נתניהו להקים ועדת מומחים היא צעד בכיוון הנכון, בתנאי שיתברר כי המלצותיה יהיו ממשיות. הפתרון אינו רק בהחלת תנאי הגמלאות גם על כמה סטודנטים באוניברסיטה, שמלאו להם 22 שנים והם הורים לשלושה ואין להם רכב פרטי, אלא ביצירת מדרגים בחלוקת הקצבאות לאברכים. אחד הרעיונות הוא שהם (והסטודנטים בעלי הזכאות) יקבלו מדי שנה קיצבה לתשעה חודשים, ובשאר הזמן ייצאו לשוק העבודה לדאוג למחייתם. לא לקצץ ברבע את הכנסתם אלא להעניקה למשך תשעה חודשים בתנאי שהם ייצאו לעבוד. יצחק הרצוג התחייב בפני ה-OECD שישראל תפעל לצרף את החרדים למעגל העבודה. בשמה של התחייבות בינלאומית זאת אפשר לבוא בתביעה ללומדי התורה החיים בעוני ובצער, להבין כי המציאות השתנתה ועליהם לשאת בחלק מהמעמס הקשור בפרנסת משפחותיהם. הרעיונות רבים. מחשבה יצירתית יכולה להציע נוסחה אחרת. נחוצה גמישות. לא בשיטת הכל או כלום אלא בנחישות שמשהו חייב להשתנות. "לא עליך המלאכה לגמור" נכון. אבל צריך להתניע.
