הריכוזיות במשק

העובדות ברורות: מחקר של בנק ישראל קבע כי כמה משפחות שולטות על יותר ממחצית המניות בישראל. גם הנזקים שהריכוזיות גורמת ברורים: חוסר תחרותיות מאפשר לטייקונים להפקיע את מחירי כל מוצרי הצריכה ולגזול 30-20 אחוזים משכר כל משפחה, בייחוד מהשכבות המוחלשות שמירב תקציבן מוקדש לצריכה.

הריכוזיות והיעדר התחרות גורמים גם לאי יעילות. העובד הישראלי מצליח לייצר רק כשני שלישים ממה שחברו האמריקני מייצר, ושכרו הנמוך מאוד הוא בהתאם.

מחירים גבוהים ומשכורות נמוכות הם הסיבה העיקרית לכך שמאות אלפי משפחות אינן גומרות את החודש, ומיליוני ישראלים הם עניים.

הריכוזיות, והקשר שהיא מאפשרת בין חברות עסקיות לגופים פיננסיים, גם גורמת לעיוות חמור בהקצאת האשראי. רובו ניתן לחברות של הטייקונים וחבריהם. השימוש באשראי הוא לפיכך בלתי יעיל בעליל (ראה אחוז החובות המסופקים שצברו הבנקים בעשורים האחרונים) ומונע צמיחה.

מתן האשראי למקורבים מונע אשראי מחברות בינוניות וקטנות, שהן מנוע הצמיחה העיקרי בכל משק. הנגב והגליל, שבהם פועלות רק חברות קטנות, סובלים ממחנק אשראי, וזו הסיבה העיקרית לפיגורם.

הריכוזיות היא גם סיכון מערכתי חמור, וגם מאיימת על הפנסיות של החוסכים. כשחברת ענק מתמוטטת היא עלולה למוטט את המשק, כולל המערך הפנסיוני. עמדנו לפני סכנה כזו במשבר העולמי האחרון.

אין להתפלא על כך שנוחי דנקנר, השולט בעזרת השקעה של כ-300 מיליון דולר בכ-60 חברות במבנה פירמידלי מסועף עם מאזן כולל של כ-35 מיליארד דולר, מכחיש את קיום הריכוזיות ואת הכוח העצום שמעניקה לו שליטתו בעשרות חברות, במינוי מנהליהן ובהקצאת תקציבי הענק שלהן, כולל תקציבי פרסום עצומים שיש להם השפעה רבה על התקשורת. אך מי ירצה להתעמת עם אדם שאלפי אנשים חייבים לו את פרנסתם וקידומם-

אין גם להתפלא שקבוצתו הענקית של מר דנקנר, איי.די.בי, מממנת מסעי פרסום ויחצנות יקרים כדי לטשטש את האמת. התמיהה מתעוררת כאשר עיתונים האמורים לספק לציבור בדפי התוכן שלהם מידע אובייקטיבי, נרתמים ללא היסוס למסע היחצנות ומעלימים לצורך כך מידע חיוני מהציבור, אפילו תוכן החלטות של ראש הממשלה שאינן נוחות להם; ועיתונאים פופולריים מעמידים את המוניטין שלהם לרשותו, מנפקים כתבות שער שנועדו לפאר את הלקוח ולזרות חול בעיני הציבור על ידי עיוות האמת וטשטוש הבעייתיות החמורה של הריכוזיות. וכך הדיון החשוב בנושא הריכוזיות מוסט לעניינים כמו אהבתו של דנקנר ל"טחינה עם הכל, כולל עם סושי".

שישו בני מעינו, עכשיו אנו יכולים להשאיר בשקט כוח כלכלי אדיר בידי חובב הטחינה שאינו מסוגל לפיכך להזיק לנו, אפילו שלא במתכוון.

עוד קווים אדומים נחצו כשכלכלנים, בהם אקדמאים, התגייסו לכתוב על היעדרה של ריכוזיות במשק, כביכול. זכותם של יהודים, גם כלכלנים, להתפרנס ולספק את הסחורה שהמזמין דורש. אסור להעלים את האמת או לעוות אותה. העבודה המדוברת השתמשה בסטטיסטיקה של הפורום הכלכלי העולמי כדי לטעון שישראל מדורגת במקום טוב, ה-20 בין 140 המדינות שבסקר. אך מחברי העבודה ציטטו רק נתונים ממדד התחרות הכולל, כלומר הממוצע, שאינו מתייחס לבעיית הריכוזיות. הם התעלמו מגרף נוסף שעוסק ספציפית במידת השליטה הריכוזית במשק, ולפיו ישראל במקום ה-118, מקום רע מאוד.

ההתעלמות מנתונים אלו אינה מקרה יחיד. ה"מומחים" השתמשו בהשוואות בלתי רלבנטיות ואף מטעות בעליל, הסיקו מסקנות מפוקפקות, וקבעו קביעות מגוחכות כמו זו הטוענת שלריכוזיות של קונצרנים גדולים יש "יתרונות גודל". כל הפגמים הבולטים האלה לא מונעים אנשי תקשורת בורים או מוטים מלראיין את המחברים כאילו הם חוקרים אובייקטיביים בני סמכא. אם היינו צריכים עוד הוכחה כיצד הריכוזיות משחיתה גם את הדיון הציבורי - הנה היא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו