חיזבאללה משקיע מאמץ רב לשוות לביקור נשיא איראן תדמית ממלכתית בעלת משמעות אזורית ועולמית: נאום אחמדינג'אד בדרום ביירות מול עשרות אלפים היה התרסה מול מעצמות המערב, שזכו למקלחת קרה מפיו על התנהגותן הפושעת לאורך תקופת הקולוניאליזם כלפי העמים שבהם שלטו, והחמור יותר - על שהעזו להקים על ארץ פלשתין המוסלמית את הישות הציונית הגזלנית. לדבריו, אין פתרון לבעיית פלשתין אלא בשיבת היהודים אל הארצות שמהן הובאו על ידי מעצמות המערב, בחזרת הפליטים אל בתיהם ובשיבת האומה האיסלאמית לשלוט באדמת פלשתין המקודשת. אפילו אם תישאר הישות הציונית על מילימטר אחד, לא יהיה פתרון. אלא שטווח דברי אחמדינג'אד היה רחב הרבה יותר: הוא היה קריאת תיגר מול העולם המערבי ונגד הסדר העולמי שהטילו "מעצמות החוצפה והגאווה" - הכינוי האיראני למעצמות המערב - לאחר מלחמת העולם השנייה. המוסדות הבינלאומיים והחוק הבינלאומי נועדו לדבריו רק להנציח את ההגמוניה המערבית בעולם, והוא הגיע ללבנון כדי להתחיל ממנה את תהליך ההתמודדות מול ההגמוניה המערבית ולהשיב לאומה האיסלאמית את מעמד המנהיגות העולמית שהיא ראויה לו. בזמנו היה זה השאה הפרסי שניפח את שאיפות הפרסים לחזור לימי הזוהר של האימפריה הפרסית שהכניעה את ממלכת בבל, והיום עושה זאת אחמדינג'אד, שעל פיו תהיה זו השיעה שתשתלט על העולם הערבי-הסוני בדרכה לפרוש את כנפי השלום השיעי על כל באי עולם. "צדק היסטורי" הוא קורא לזה, וכל מאזין מוסלמי מבין היטב את הרמז: הוא מתכוון להחזיר לכנה את הח'ליפות האיסלאמית, כשממשיכי דרכו של עלי בן אבי טאלב, מייסד השיעה, עומדים בראשה. הדמות הטרגית בכל הסיפור ההזוי הזה היא עבדאללה מלך סעודיה, האדם החזק בעולם הערבי, שאינו יכול לעשות דבר נגד שאיפות השיעים שנואי נפשו, שהפטיר אתמול את התקווה "שרק ישמור נשיא איראן על יציבות לבנון". כשהאירופאים והאמריקנים מניחים לאייתוללות של קום להשתלט על מדינות ערב - עיראק ולבנון (לא סופי) - אין לעבדאללה אלא לקוות שהשתלטות חיזבאללה על לבנון לא תהיה באמצעות מרחץ דמים. הוא לא הצליח להסתיר את הייאוש שאחז בו למול הנחישות האיראנית, כשהאכזבה מאובאמה זועקת מתוך גרונו הניחר.
