אין מחילה על היהירות והשאננות

שבועיים ויומיים לאחר אזכור יום השנה ה-37 למלחמה הארורה בתולדות ישראל היא שבה ומגיחה ומציגה את פניה המכוערים בפרסום רשמי מטעם גנזך המדינה. אתמול פורסם הפרק הראשון בסדרה של פרוטוקולים מישיבות הממשלה ומ"המטבח" של גולדה מאיר בשתי היממות הראשונות למלחמת יום הכיפורים, עת פרצו צבאות מצרים וסוריה את קווי ההגנה של צה"ל.

הצמרת לקתה בהלם. כל הנחות היסוד נשחקו וקרסו. לצבאות ערב היו חיילים טובים מכפי ש"הקונספציה" רווית היוהרה של מנהיגי ישראל הביאה בחשבון. היה להם גם ציוד לחימה רב יותר, ולא פחות איכותי.

משה דיין הוא ה"המלט" המוחשי של הדרמה. בעודו נתון בהלך רוח קשה, חש שהערבים יזמו מערכה כדי לחסל את היהודים והיא עלולה להסתיים בחורבן הבית השלישי. הוא דמות טרגית המופקדת על ניהול הטרגדיה. צירוף בלתי אפשרי של אמיץ, ממש ללא חת, עם צפי שחור-משחור, פסימיסט אולטימטיבי. איך מתגוררות שתי תכונות כאלה באישיות אחת של מי שנועד לתפקד כמצביא העליון של הכוחות הלוחמים-

ברגעי המבוכה הראשונים הוא נשמע אומר כי פצוע שאין אפשרות לפנותו יהיה במצב של "איש לנפשו". מי לחרב ומי למוות ומי לשבי ומי יקום ויגיע בכוחות עצמו אל הבית בעורף. נורא, מנוגד לנורמה, אבל כה ריאליסטי ונטול אשליות. הרי אין באמת כוחות לחלץ את כולם. זה החומר שממנו כותבים מחזות דרמטיים, אם יש מי שנותר לכתוב אחרי המלחמה.

אין סליחה ומחילה על היהירות והשאננות והנהנתנות של ההנהגה, אשר הובילה את ישראל לעמדת נחיתות מסוכנת בפתיחת מלחמת יום הכיפורים. אך רמת הדיון החובבני והמקרי והבלתי מאורגן, כפי שנחשפה אמש בפרסום של גנזך המדינה, ככל שהיא מקוממת ומרגשת, אינה מפתיעה. שכן זו תגובה אופיינית וסבירה למי שלקה בהלם וחש כי הוא נושא באחריות עליונה להיסטוריה, ובשלב הראשון הוא נתון למצבי חרדה ודיכאון שבהם אין מוחו ופיו עשויים לנפק פתרון למצוקה המעיקה וסוגרת. התיאור הישן על יוסף ג'וגלשווילי סטלין, שלקה בהלם ובאלם בהיפתח מבצע ברברוסה - נראה ב-1973 בקריה בתל אביב. הצמרת הלאומית היתה שרויה בתוהו ובוהו וחושך על פני תהום המלחמה שפרצה במפתיע.

בסופו של דבר קציני המילואים והסמלים התמימים והחיילים האפורים גרמו למהפך. הם הנחילו לצה"ל לא סתם ניצחון אלא את המזהיר שבהם. בתוך שבוע החזירו להנהגה הלאומית את הצבע ללחיים ואת היכולת להתמודד באורח סביר. עד לניצחון הגדול מכולם, הכואב מכולם.