ורמוט ושכטר לא מספיקים

ההשתתפות בשלב הבתים גרמה להיערכות שונה מצידו של אלי גוטמן. אם בכל האיצטדיונים שבהם ביקרה הפועל, כולל בקשים שבהם, הקפיד המאמן לשמור על המערך הרגיל שלו, אמש זה נותר על הנייר בלבד.

ההצבה של רוקי כקשר מצד ימין, במטרה להצר את צעדיו של קונטראו, היתה שגויה, הפרה את האיזון במשחק של הפועל ומנעה כל אופציה התקפית מאגף זה. מוטב היה שרוקי ישחק במרכז הקישור וזהבי בצד. קונטראו מגן מצוין, אבל מכאן ועד לוותר לגמרי על הצד שלו המרחק גדול.

שכטר התאקלם ראשון במשחק וכעבור רבע שעה הוכיח שהפציעה מאחוריו, כשביציאה נהדרת מהמקום חדר להרחבה והוכשל בבירור אך ללא תגובת השופט. ורמוט ושכטר המשיכו לבצע פעולות טובות ולהביך את ההגנה המקומית אך מעט מדי פעמים וללא תוצאות.

הבעיה היא שברמה הזו יש צורך ביותר משני שחקנים שמטרידים את ההגנה, וזה לא קרה במשחק.

התיאום בין פרנסמן לדה סילבה לקה בחסר. גוטמן אמנם חשש מאוד מהמגינים המקומיים אך המצבים המסוכנים הגיעו דווקא ממרכז המגרש, משם נשלחו כדורי עומק שהציבו את שחקני בנפיקה יותר מדי פעמים בעימות ישיר מול אניימה.

בן סהר המשיך את היכולת החלשה שלו מהנבחרת ולא הורגש כלל במשחק. מי שדווקא שאב עידוד מההופעות במדים הלאומיים הוא דני בונדר, האיש למשימות מיוחדות, שהפגין משחק בטוח ושקט.

הקצב של הפועל דעך מוקדם מדי, וחצי השעה האחרונה היתה לפרוטוקול.

השער השני כבר שבר לגמרי את האדומים ולמעשה גמר את המשחק. החילוף שבא לאחר מכן, כשבאדיר החליף את פרנסמן, היה תמוה ולא ברור מה רצה גוטמן להשיג בכך.

גם בתקופה חלשה מאוד שלה בנפיקה ליסבון היא עדיין קבוצה טובה מהפועל, והעובדה שהיא לא נזקקה ליכולת יוצאת דופן כדי לדלג מעל המשוכה הזו אומרת את הכל.

בסופו של דבר, בגלל שהיריבה לא היתה בשיאה ובגלל שהפועל היתה שווה שער במשחק הזה יש תחושה שניתן היה להשיג יותר, וחבל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו