משחק מזרח-תיכוני קלאסי

כל הוועידות המדיניות מתנהלות על פי דפוס אחיד, עליות וירידות, או ירידות ועליות. בשארם א-שייח' זה התחיל מלמטה למעלה. כולם באו חמוצי פנים וסיימו ב"שישו בני מעיי". האמריקנים רצו פנים מחייכות, וקיבלו. לפחות מצידו הישראלי של המתרס. אין לדעת מה חשו הפלשתינים. הם מיהרו להסתלק, והמצלמות קלטו בעיקר את עורפם.

אין צורך להתרגש מהמפגש הבלתי מתוכנן שהוסיפו לעצמם בנימין נתניהו ואבו מאזן. ממש כפי שבעתיד - כאשר יארע "פיצוץ" באחד הדיונים ביניהם - אין זאת אומרת ש"השמיים נפלו על הארץ", והכל אבוד. זה חלק מהטקס, מהטקסט ומהמשחק של ניהול משא ומתן בבזאר המזרח-תיכוני הקלאסי.

כל פתיחה היא בדרך כלל נשלטת. הצדדים מגדירים מה יעדם הטקטי. בשארם א-שייח', ואולי לכל אורכו של חודש אוקטובר, היעד העיקרי הוא לא להכביד על ברק אובאמה החושש מהבחירות לבתי הקונגרס. מבחינה זו גבר נתניהו על אבו מאזן. הישראלי צבט את לחיו, הפלשתיני לא.

הסיקור העיתונאי מסייע בהעצמת הרושם הנקודתי. כל חיוך הוא התקדמות, כל קלסתר חיוור מדאיג. אין לתקשורת ברירה אלא לדווח באורח נקודתי. זה קובע את האווירה ברגע נתון. לא יותר מכך.

ביסודו של דבר, בשנה שקצבו לעצמם למשא ומתן, חייבים נתניהו ואבו מאזן לבוא לפגישות לאחר שהכינו שיעורי בית. לא רק פעלולים אלא גם הצגת תוכנית מעשית בנושאים הנדונים. אפילו מי שרוצה רק להרוויח זמן ולהטיל את האחריות לכישלון על הצד היריב אינו יכול בלי ההימור שבהצגת תוכנית הנראית סבירה, מתונה, פשרנית ואפילו פייסנית.

יש רק רגעים מעטים כאלה בסדרות של דיונים. בדרך כלל גורסים חצץ. רק שאין אפשרות לפסוח על המשא ומתן המרובע, המשעמם והנדוש. לכן לא מספיק שהמנהיגים ייפגשו, אלא יש צורך בהפעלת קבוצות עבודה לדיון בכל הנושאים השנויים במחלוקת. ככל שירבו התכנסויות כאלה יתמיד הקשר בין הצדדים וייצור את האווירה לשינוי האמיתי, שהוא תמיד בעל סממנים מוכרים: ויתור כלשהו בעמדת אחד הצדדים במה שנקרא נושא ליבה.

לנתניהו זה קרה בהסכימו להיפרד מן "הריאות הירוקות" של יהודה ושומרון. לאהוד ברק, בהביעו נכונות לדון לפני עשר שנים בחלוקת ירושלים. לאהוד אולמרט, בהסכימו לקלוט בתחומי הקו הירוק כ-50 אלף מצאצאי הפליטים הפלשתינים. נתניהו ואבו מאזן טרם הגיעו לצומת הוויתור המשמעותי הראשון, אבל ייתכן שאתמול הם יצאו לדרך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו