עיתוי לא טוב לחזון השלום
, עודכן
"לא שיערתי שבימים האחרונים לכהונתי אלך, כפי שנהגתי ללכת, לנחם משפחות שכולות. דמעה בעינם ואמונה בליבם. לא תיארתי לעצמי שגם הפעם, לאחר שספגנו טילים שנועדו לפגוע בחיי אזרחים דורשי טוב, ולאחר שחשפנו מנהרות רצח מוסתרות שמשמשות לחדירה ללב יישובים אזרחיים ולהמטיר אש על אימהות וילדים, נצטרך להתריע באוזני העולם על סכנת הטירוף הטרוריסטי".
שמעון פרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, לא היה היחיד שלא שיער כי את נאומו הרשמי האחרון בכנסת כנשיא יסיים כשברקע אזעקת צבע אדום ביישובי עוטף עזה ובבאר שבע, ובזמן שצה"ל מנהל מערכה צבאית קשה בעזה. לא כך קיווה הנשיא שמעון פרס לסיים את כהונתו. לא זה היה חזונו.
חזון פרס צייר לנו הרי מציאות אחרת: חזון פרס דיבר על "מזרח תיכון חדש". חזון פרס אף ניבא, אחרי הסכמי אוסלו ב־93', כי "נגמרו 100 שנות טרור, התחילו 100 שנות דו־קיום ושכנות טובה". חזון פרס אף ביקש מאיתנו אחרי תוכנית ההתנתקות ב־2005 להפסיק "לדבר שטויות" כאשר מישהו אז התריע בכנסת כי בעקבות אותה תוכנית ייפלו טילים על אשקלון. וכי מי בכלל חשב אז גם על טילים לעבר תל אביב וצפונה ממנה.
"אנשים שאין להם פנטזיה לא עושים דברים פנטסטיים", אמר פעם פרס. ופרס באמת עשה דברים גדולים, ואולי דווקא כשהיה פרס הביטחוניסט. דימונה תהיה תמיד רשומה על שמו לצד בן־גוריון. ואולי דווקא בגלל צוק איתן, ובגלל השעה הגורלית, ובגלל איום המנהרות ואיום הטילים, נאומו האחרון של פרס כנשיא תאם יותר את פרס שהכיר ב"חשיבות האינטרס הביטחוני במגעים להסדר קבע". פרס שמבין את איום הטרור. פרס שמתריע בפני צביעותה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם וצביעותו בכלל של העולם, אותו עולם שהוא כל כך אוהב ושכל כך אוהב אותו.
פרס אולי נפרד מהחיים הציבוריים, אבל לא מחזונו. "אנחנו מוכנים בכל רגע לעשות את השלום", הוא אומר בראיון שמתפרסם היום במוסף "שישבת" של "ישראל היום", "הרי הסכמנו להפסקת אש, ואת עזה עזבנו מרצוננו. לאנשים היה קשה להתפנות ולהיפרד מהבית שלהם, ובצדק. הפלשתינים קיבלו את עזה ללא שום ישראלים. עזה היתה פתוחה, יכלו לנוע, ולא זו בלבד, אפילו סייענו להם".
פרס לא יוותר לעולם על החזון, גם אם הוא יהיה האחרון במזרח התיכון. "אני נפרד מתפקידי מבלי להיפרד מאמונתי", אמר. אלא שפרס שכח שצריך שניים לטנגו, לא רק בארגנטינה, גם כאן.
הנשיא לשעבר פרס האזין לנאום פייסני של יורשו הרוויזיוניסט. ואולי הנאום של רובי ריבלין אתמול הוא ההצלחה הגדולה של פרס. הנשיא העשירי של מדינת ישראל אמנם הבהיר ב"מסר לאויבינו - לא תוכלו לנו", אך ביקש להדגיש כי העם הפלשתיני הוא לא האויב וודאי שלא האיסלאם. אין שלום, מר פרס, אבל יש חזון. קצת אחר.
"באתי להודות לכם על הזכות שהענקתם לי לשרת את המדינה. אין זכות גדולה מזו, ישראל הארץ הקטנה היתה למדינה גדולה", נפרד פרס.
היה לך חלק גדול בזה אדוני הנשיא. גם אם לא תמיד הסכמנו עם ראש הממשלה שהיית, אהבנו אותך מאוד בתפקיד הנשיא.
