על המסלול הנכון

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "מסעי" ובכך נסיים את החומש הרביעי של התורה, ספר במדבר. אחרי ארבעים שנה במדבר מגיע העם לפתחה של הארץ המובטחת.

הוא חונה בערבות מואב, ליד ירדן יריחו. נשארו ימים ספורים עד לחציית הנהר. אלא שבמקום להתכונן לכניסה לארץ, מצווה השם על משה להעלות על הכתב, בפירוט, את כל שעבר על העם במסע הנדודים במדבר. כך מופיעים בתורה לפחות 40 מקומות שדרכם עבר העם ב־40 שנה.

באופן טבעי, פרשנים ביקשו לדעת מה תפקידה של רשימה זו, שעל פניה היא טכנית בלבד וחסרת ערך, בעיקר כי מרבית המקומות לא מוכרים לנו והתורה אינה מספרת על אירועים מיוחדים שהתרחשו בהם. כל לומד את ספר התורה מצפה שייכתבו בה דברי ערך בלבד, והרי גם ידוע שהתורה מקמצת במילותיה. אבל הנה כאן, התורה אינה חסה על מילותיה ומקדישה עשרות פסוקים למקומות הלא מוכרים. מדוע?

רבותינו התמודדו עם אתגר זה בדרכים שונות. הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים", מסביר כי התורה מבקשת להפריך ניסיונות עתידיים, לערער על היתכנות הישרדותו של עם המונה מיליונים, 40 שנה במדבר, ללא מקורות מים ומזון. לכן, לטענתו, צוינו כל אותם מקומות שבהם עברו בני ישראל.

אך בתשובה זו של הרמב"ם יש בעיה. רוב המקומות אינם מוכרים וקשה לאתר שריד ארכיאולוגי כלשהו שיספק הוכחה לקיומם או לנוכחות העם בהם.

רבותינו האחרים לקחו את פירוט המקומות לכיוון אחר. לדבריהם, אחרי שבשנה הראשונה עברו ב־14 מקומות, בשאר השנים עברו רק בכ־20 מקומות, כחסד של האלוקים, שלא חפץ לטרטרם. אך גם תשובה זו בעייתית, כיוון שאין חסד ב"מעבר דירה" כל שנתיים. זה סיוט לא קטן.

לא בכדי, פרשנים אחרים אמרו כי כוונת הסיפור היתה הפוכה ונועדה להצביע על צדקתם של אבותינו, שעברו כל כך הרבה מסעות וכמעט שלא קיטרו על כך. מכאן מתקבלת תמונה המעידה על טבעם ואופיים של בני ישראל הנודדים.

* * *

והנה הסבר נוסף. רבי תנחומא אמר כך: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו, כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך". בעברית שלנו: כשאדם נמצא בעיצומו של מסע ארוך, כל אירוע הוא אירוע בודד - שאותו הוא נאלץ לחוות בעצמו. רק בסופו של המסע הוא מסוגל ואמור לסקור את כל מה שעבר עליו ולתת לכל אירוע את הפרספקטיבה הנכונה.

זהו ההסבר לכך שהתורה מצווה את משה לכתוב את סיפור המסע בפירוט - כי כך תהיה לנו פרספקטיבה מהיכן באנו ולאן הגענו. וכשאנו בוחנים מה קרה למדינת ישראל בחודש האחרון, נוכל לבחון מה המשמעות של רישום המסעות.

היכן היינו רק לפני חודש וחצי? את השקט החליפה חטיפת שלושה נערים נפלאים, שעוררו את לב האומה. צה"ל החל בסריקות ופעל בנחרצות נגד ארגוני טרור ביו"ש. התוצאה - התחזקות פעילות הטרור בעזה וממנה, שלא הותירה לממשלה ברירה אלא לצאת לפעילות שראשיתה בעצימות נמוכה וסופה בפעילות קרקעית משמעותית.

נוכח השתלשלות האירועים המוזכרים, לא צריך להיות פרשן מומחה כדי להבין את הגיבוי הלאומי והבינלאומי שלו זוכה פעילות צה"ל הקשה. כל המתרחש הוליך לתחושה כי אין דרך אחרת להצילנו מיד אויבינו.

מימד נוסף בהתבוננות במסעות אלה מרחיב את היריעה למאה שנים לאחור - מה היה אז מעמדנו בעולם. היינו למרמס, בעוד היום, ברוך השם, אנחנו יכולים להתמודד על דרכנו בגאון. אנו כעת במסע ארוך, שאין מי שיודע אחריתו. עם זאת, נכון להתבונן מדי פעם בראשיתו, כדי להבין דבר חשוב - אנו נמצאים על המסלול הנכון.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!