האו"ם נשאר אותו דבר: או"ם־שמום

הים אותו הים, חמאס אותו חמאס, והאו"ם אותו האו"ם. טוב, אולי לא כל האו"ם, שמזכ"לו עבד השבוע שעות נוספות באזורנו כדי לנסות להשיג הפסקת אש, אלא מועצת זכויות האדם שלו.

מועצה זו, שקמה על חורבותיה של נציבות האו"ם לזכויות אדם, לא עסקה בחודשים האחרונים בהבעת מחאה על הרצח ההמוני המשתולל על אדמת סוריה. גם לא בשימוש חמאס בתינוקות ובבתי חולים כמגן אנושי עבור משגרי רקטות לעבר אזרחי ישראל. היו לה סוגיות חשובות מאלה: גינוי פעילות צה"ל בישראל, שנועדה להרוס את מנהרות האימה, וקריאה לחקור אם אינה עולה כדי "פשעי מלחמה". מה כבר אפשר לצפות ממועצה שעם חברותיה נמנות מדינות שהן דוגמה ומופת לשמירה על זכויות אדם דוגמת סין, רוסיה וסעודיה, שלא לדבר על לוב ועל צפון קוריאה?

בשונה ממועצת הביטחון, למועצה אין שיניים של ממש. להבדיל מבית הדין הבינ"ל בהאג, החלטותיה אינן יכולות להוביל למעצרם של חיילים ישראלים. החלטות המועצה מעוררות גיחוך אפילו על פניהם של דיפלומטים מיומנים, המייחסים חשיבות לעמדת האו"ם בהקשרים אחרים. ההחלטות ידועות מראש, וישראל תופסת בהן מקום מרכזי. מדו"ח גולדסטון, דרך עופרת יצוקה ועד צוק איתן, ישראל תמיד אשמה וצריכה לעמוד לדין בגין "פשעי המלחמה" שהיא כביכול מבצעת בניסיונה להגן על אזרחיה. למועצה אין שיניים, אבל יש לה פה. פה גדול, ורמקול ודובר. המועצה אינה מוסמכת להטיל סנקציות, אך דובריה המיומנים מטילים ארס וזורעים שטנה. בראשית ימי המדינה הפטיר בן־גוריון בביטול "או"ם־שמום" וקבע ש"לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". עמדה זו אינה מקובלת עוד על הכל. אך גם בעולם הציני שבו אנו חיים מי שמייחס משקל, דיפלומטי אם לא משפטי, להחלטות מסוימות של האו"ם אינו מתייחס ברצינות להצהרות מועצת זכויות האדם של האו"ם, שכמו בובת קפיץ פוערת את פיה במטח אוטומטי של גינויים לישראל, עוד לפני ששמעה על מה מדובר. כמו זבוב טורדני זה אולי מציק, אבל בוודאי לא מדאיג.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!