הגעתי למוסקבה בתחילת השבוע והייתי אמור לחזור היום בבוקר לקראת הצגות של "הדיבוק", שמתקיימות מהערב בתיאטרון גשר. שלשום בלילה הודיעו לי שאני לא יכול לחזור, כי חברת התעופה הרוסית שבה הגעתי לא טסה לישראל.
יותר מ־24 שעות עברו מאז הייתי אמור לשבת במטוס בדרך הביתה, אבל לצערי אני במצב של אי ודאות מהרגע שהתחיל כל הבלאגן והבנתי שיש מעין חרם אווירי על ישראל. נשארתי ללון לילה נוסף אצל חברים, אבל הראש והלב בישראל וכל שעתיים אני בודק אם משהו התחדש, מחכה בקוצר רוח לשמוע שיש טיסה חלופית.
אני דואג למשפחתי ולחבריי, שנמצאים במצב של לחץ וחוסר אונים. קשה לי לא להיות איתם ולא להיות חלק ממה שהם עוברים. השארתי בארץ שלושה ילדים, בני שנה, 3 ו־5, וגם הרבה חברים שחלק לא קטן מהם גויס.
אני לא מרבה בשיחות עם האנשים סביבי כאן על המצב, אבל כשהנושא עולה אני דווקא שומע תגובות של תמיכה ואהדה כלפי המציאות הישראלית. הכי הפתיעה אותי המלהקת שלי כאן, שאינה יהודייה ובכל זאת פירסמה סטטוס בפייסבוק על ההלוויה של שון כרמלי ז"ל, החייל הבודד. היא, אגב, לא שמעה על זה ממני.
אני חושב שהפתרון לכל המצב הזה, ודיברתי על כך גם עם אנשים כאן, הוא חיבור, חברות, איחוד בינינו. כל הציבור הישראלי בעורף חייב להיות מאוחד, לא מפולג, מלוכד מאחורי החיילים שלנו. אנחנו חייבים למצוא דרך להתאחד.
כרגע כולם שונאים זה את זה. אנחנו צריכים להתחבר איך שהוא, רק זה יכול להציל את המצב ולמנוע הסלמה. אם נפגין אחידות החוצה, זה יחזק אותנו פנימה.
אני שמח לפחות לדעת שהשארתי את תפקידי בהצגה "הדיבוק" בידיו הבטוחות והמקצועיות של חברי אלון פרידמן, שהחליף אותי. עוד הספקתי להתעדכן בלילה שהכל עבר בשלום.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
