תמהיל של גאווה ועצב

בשעת צהריים ישבנו באתר "חץ שחור" לזכר לוחמי פעולת התגמול של הצנחנים בעזה, שהותירה אחריה שמונה הרוגים ושלושה צל"שים. כמעט 60 שנים לאחריה נצמד דובר צה"ל מוטי אלמוז לטלפון הנייד שהגישה לו הקצינה סגן בר ודיווח בנימה עניינית על צנחנים שנהרגו בלילה ממטען. "מה שהיה הוא שיהיה".

אז, לפתע, רעדה הגבעה מול קיבוץ כיסופים. יום קודם הסתננו, ד"ר רונן ברגמן ואני, אל הגדר המערבית של כפר עזה וצפינו בבהירות בקרב המשולב של חיל האוויר וחיל רגלים לטיהור בסיס הטרור בסג'עייה, ולא יכולנו למוש ממקומנו. אך אתמול שהינו כאן ברשות ובסמכות אלא שאלמוז חש להרחיקנו. "יש אירוע", אמר, והאזור נמלא ברעם תותחים ובחיילים דרוכים בנגמ"שים ובתמרות עשן, ובעיקר בתנועה בהולה, נסערת־משהו של חיילים ברכבם.

האירוע הוא חדירת מחבלים, ולדעת אלמוז החמאס מנסה לתפעל את המנהרות שעוד נותרו ברשותו בטרם ייפלו בידי צה"ל (על המנהרות מחר בטורי ב"ישראל השבוע"). אבל היכן האירוע? חיפשו את המחבלים מכל כיוון והניעו כוחות, והכניסו לכוננות יחידות לאורך קו ההגנה האחורי, ובכפר עזה מצאנו חייל - "מורעל" בפי חבריו - שנצמד לנשק ולבטון כמו שכתוב בספר הלימוד בטירונות, וכיוון את הקנה לעבר אויב נעלם.

בפועל לא היה ברור לאן לצאת, ובינתיים נצמדנו לנגמ"ש הקדמי. רק מקץ כמה דקות הסתמנה אפשרות שמחבלים ניסו להגיע לכיסופים. כאילו השנה היא 1955. בעיצומה של הפעילות דילגנו לכפר עזה. שריונר ניצב לבדו בראש הטנק. מין "חשופים בצריח". כך נהרג יום קודם חייל בירי של צלף פלשתיני. לשווא.

הירי וההפגזות נמשכו. האירוע החל לדעוך. שימת הלב הועברה לבית חולים ששימש מחסה ועמדות ירי למחבלים, והופצץ בידי צה"ל. חיל האוויר תקף בצהרי היום בגלים. אחר כך הגיעו מילואימניקים שמטפלים במנהרות של חמאס ורוחם טובה עליהם למרות שלא עצמו עין מרוב עבודה.

שלשום היה יום של עופרת כשהתברר כי צה"ל הרג כ־160 מחבלים. מישהו דיווח כי חמאס־עזה קיבל הוראה לצמצם בפרסום תצלומי הרוגיו. הם פוגעים במוראל הפלשתיני. לפתע, בעיצומה של המהומה תמונה פסטורלית: טרקטור חרש תלם בין קיבוץ ישראלי לבין הרצועה, מלווה בשני חיילים ישראלים.

זו מלחמה חשופה ואנונימית גם יחד. ממול לאנשי המילואים שמומחיותם היא פיצוץ מנהרות המוות התכנסה על בהונות הרגליים קבוצה ובה כמה נשים ופחות גברים. ישבו צנועים ומכורבלים בעצמם בבית הקפה בתחנת הדלק בכפר עזה. מעולם לא ראיתי תמהיל כזה של גאווה ועצב בעת ובעונה אחת על פני אדם.

מי אתם? "הילדים", אמרה אחת בהיסוס, "הילדים שלנו בגולני, ועוד מעט יביאו אותם לכאן להתרעננות. להיפגש איתנו לחצי שעה". צילמתי זוג הורים ושפתיי דובבו משירת נתן האלמותי: "ואני כתונת של חג לו תופרת". אלוהים, שרק יחזרו בשלום.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!