מתי המוּסר "נראה לאחרונה"?

בזמן שהטובים שבבנינו נלחמים כדי להבטיח את ביטחון המדינה ולהחזיר את השקט לילדי הדרום, רבים מדי בציבור מפסידים במלחמה אחרת, חשובה לא פחות - המלחמה על המוסר.

אנחנו שומעים את דברי ההספד של ילדים על אבותיהם שנפלו, והלב מתרסק לרסיסים. אנחנו רואים את תמונות הנערים היפים האלה - ממפקדים צעירים ועד קצינים נערצים - והדמעות זולגות מעצמן. ההבדל הגדול ביותר בינינו לבין הטרוריסטים הבזויים הוא שאנחנו מקדשים את החיים - והם מקדשים את המוות. זו הסיבה שקשה כל כך להבין לאן נעלמות הסולידריות, האחדות והערבות ההדדית רק כמה רגעים אחרי שנודע שדבר נורא קרה, שחיילים שהם בשר מבשרנו נפלו בקרב.

לא היה אפשר לברוח מזה שלשום. משעות הבוקר המוקדמות שטפו השמועות על אסון נורא את הווטסאפ ואת הרשתות החברתיות. עלי להודות: גם אני השתמשתי ברשת כדי לבדוק את אמיתות הדיווחים. היה שם הכל: מה קרה, מתי, איפה ואיך. מאוחר יותר החלו לזרום המספרים הכואבים, ואיתם אפילו השמות. ייתכן שבזמן שהשיח הזה התנהל ברשת, היו עדיין גופות החיילים מוטלות באותו נגמ"ש וטרם חולצו, אבל יצר הסקרנות והחטטנות ניצח את כולנו. כך יצא שבני משפחה נדהמו לגלות דרך הווטסאפ שבנם נפל בקרב וכבר החלו להתאבל, אבל מאוחר יותר התברר שנפלה טעות והבן בריא ושלם.

מי שניסה להתנזר ממחול השמועות בווטסאפ, קיבל את המנה דרך פייסבוק. העמוד "סטטוסים מצייצים", שלו יותר מ־570 אלף עוקבים, העלה פוסט אחר פוסט, שבהם הגולשים התבקשו שלא להיגרר לשמועות ולכבד את המשפחות, אבל מנהלי העמוד לא השכילו להבין שרק בעצם הצפת העובדה שקיימות שמועות על התרחשות נוראה - הנזק כבר נעשה והם בעצם שלחו מאות אלפי גולשים לחטט ולנסות להבין מה קרה.

אז מה קרה לנו? מתי הפכנו להיות נקרופילים של אסונות? איך קורה שהכאב הגדול מפנה את מקומו כל כך מהר ליצר הסקרנות, המציצנות והחטטנות? ככלל, אפשר לתלות את האשמה, ובצדק, בקצב החיים של העידן הדיגיטלי. בתוך פחות מעשור, עם פריצת הסמארטפונים לחיינו, הורגלנו לקבל הכל כאן ועכשיו. ערוצי הטלוויזיה והאתרים עסקו מאז שלשום בהרחבה באותן שמועות בווטסאפ, אבל כך התקשורת בעצמה חינכה אותנו: היא פותחת "טלפונים אדומים" ו"תיבות מייל אדומות", שתפקידם לעודד את הגולשים לשלוח את כל המידע הכי חם בעצמם, ומערכות אינטרנט שלמות קמות ונופלות על יכולתן להביא ראשונות את המידע. אפילו ראש ממשלתנו נסחף לעיתים עם הזרם, וכמו שהוא היה "הראשון לזהות" את גודל האסון בכרמל, שלשום הוא הזכיר לנו שהוא שטבע לראשונה את המושג "חמאסטן". כולנו רוצים להיות "הראשונים לזהות" ולקבל את טפיחת השכם מהחברים על "החשיפה".

הקרב על שמירת המידע בגבולות התקשורת המסורתית הוא אבוד. לנוכח העובדה שגל השמועות שלשום התברר כנכון ברובו, הציבור מרגיש שהאמת נמצאת ברשת, ולא בתקשורת, לפחות לא עד המהדורות המרכזיות. ומה עם המוסר? מה עם הכבוד למשפחות? למרבה הצער, גם הווטסאפ הכל־יכול אינו יכול לספר לנו מתי הם "נראו לאחרונה".

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!