הלב הענק של חיפה

שון כרמלי לא היה בחייו דמות מוכרת בציבוריות הישראלית. הוא היה חייל בודד, שעלה מארה"ב בהיותו בן 16. ביום ראשון נפל שון, לוחם בחטיבת גולני, בתקרית הנגמ"ש. ולמרות היותו אלמוני הפך שון - לאחר מותו - למוקד אדיר של אהבה, של חום ושל סולידריות מצד תושבי העיר חיפה, שביקשו להזדהות עם רוח ההתנדבות וההקרבה שגילה, ובה בשעה עם צדקת דרכה של המדינה, שבה החליט לקשור את גורלו. במישור החברתי הרחב חשף טקס ההלוויה המרגש, שלא פחות משלוש רבבות השתתפו בו, פן מוכר פחות של חיפה, והמחיש את העובדה שמאחורי החזות המנומנמת והשלווה לכאורה של עיר הכרמל, קיים בה רובד של נחישות ושל מחויבות ערכית, שבעת מבחן פורץ אל מעל פני השטח במפגן מרשים ועוצמתי של אחדות ושל לכידות.

ואכן, אף שהקריאה לציבור להשתתף בהלווייתו של החייל - שנמנה עם אוהדיו המושבעים של מועדון הכדורגל של מכבי חיפה - היתה פרי של יוזמה שהתגבשה בקרב חבריו האוהדים, האירוע ההמוני היה בעל צביון קולקטיבי מובהק, שחרג מהקשר סקטוריאלי כלשהו. יעידו על כך, בין השאר, דגלי הלאום הרבים שנישאו בו. עבורי, כיליד וכתושב חיפה, הוכיחה ההתגייסות ההמונית שלשום, שאופייה הבסיסי של העיר נותר ללא שינוי מאז ימי ילדותי הרחוקים. לעולם לא אשכח את בני שכונתי הקשישים (שרבים מהם נמנו עם יוצאי גרמניה, שהגיעו לחיפה בעלייה החמישית), שהתנדבו ללא היסוס למשימות במסגרת ארגון ההגנה ערב הקמת המדינה. גם נדיבות הלב והנכונות המתמדת לנתינה בתקופת הצנע יישארו תמיד צרובות בזיכרוני.

אף שימים אלה נמוגו זה מכבר אל תהום הנשייה, הם הטביעו את חותמם על העיר ועיצבו את תבניתה כצנועה בהליכותיה אך כנכונה וערוכה תמיד להתמודד עם כל אתגר, ואף לשלם את המחיר הנדרש עבור ההגנה על הבית.

חרף חילופי העיתים נותרה, אפוא, חיפה בתומתה - עיר שרוח של הקרבה ושל דאגה לזולת נסוכה עליה ומלווה את דרכיה ואת פועלה.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!