פמיניזם

אין ספק שמצבן של הנשים בעמדות ציבוריות עדיין אינו טוב. ישראל נמצאת במקום ה-69 בעולם (מתוך 150 מדינות) בייצוג נשי. רק 21 נשים מייצגות את המין היפה בכנסת (מתוך 120 ח"כים). רק שתי נשים חברות בממשלה (מתוך 30 שרים). והיום זהו מצב טוב יחסית לעבר. היו כנסות, כמו הכנסת ה-12 למשל, שבהן היו בבית המחוקקים רק שבע נשים.

ובכל זאת, החלטת בג"ץ להורות לממשלה לדון בתוך שבועיים בצירופה של אישה לוועדת טירקל מעוררת כמה תמיהות.

בראש ובראשונה משום שלפי פרסומים בתקשורת, בעת שנבחרו חברי הוועדה כן נעשה מאמץ לצרף אישה ואף התבצעה פנייה אל כמה נשים ראויות, ובהן פרופ' רות לפידות, פרופ' יפה זילברשץ וד"ר גבריאלה בלום, אולם הן סירבו.

אמנם רק שלוש נשים כיהנו עד כה בוועדות חקירה ממלכתיות - השופטת שושנה נתניהו עמדה בראש הוועדה שעסקה בנושא מערכת הבריאות, השופטת דליה דורנר היתה חברה בוועדה שדנה בנושא הפיצויים לניצולי השואה ופרופ' רות גביזון היתה חברה בוועדת וינוגרד לחקירת הליקויים במלחמת לבנון השנייה - אבל אילו הייתי אישה, ומעמדן של הנשים קרוב לליבי, הייתי נעלב מכך שאישה תצורף (אולי) לוועדת טירקל רק משום שבג"ץ כפה את ההחלטה על הממשלה.

ברור שכל אישה, ראויה ככל שתהיה, שתצורף לוועדת החקירה, תחוש אי נוחות כיוון שתדע שלא מינו אותה הודות ליכולתה ולכישוריה, אלא רק משום שבג"ץ נענה לעתירה של ארגוני הנשים. זה לא מכובד. זה לא יוסיף שום דבר למעמדן של הנשים.

אני בהחלט מסכים עם דבריה של ד"ר אורנה דויטש, מרצה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ורעייתו של חבר ועדת טירקל פרופ' מיגל דויטש, שאמרה כי "החלטת בג"ץ מוזרה ביותר ומהווה רגרסיה ולא הישג לארגוני הנשים. המאבק למנות אישה לוועדת טירקל לקח אותנו לתחילת המאה שעברה".

ובכלל, יש להודות שיש כמה תחומים שבהם זוכות כיום הנשים לייצוג הולם ולעיתים לייצוג רב יותר מזה של הגברים.

דוגמה בולטת לכך היא המערכת המשפטית. זכורה לי עדיין התקופה שבה לא היה שום ייצוג נשי בבית המשפט העליון.

עד למינויה של מרים בן-פורת לערכאה הגבוהה ביותר, ב-1977, היו כל השופטים גברים בלבד. בן-פורת מספרת בספרה "מבעד לגלימה", שהופיע באחרונה, כי היא זכתה בתפקיד רק לאחר 18 שנים שבהן כיהנה כשופטת בבית המשפט המחוזי.

כששר המשפטים דאז חיים צדוק הציע לה את המשרה היוקרתית, הוא הודה בפניה שקשה לו להעביר את ההחלטה משום שהשופטים אינם בטוחים שיהיה להם קל לעבוד עימה בצוות. כן, עד כדי כך היה המצב חריג.

בנימה עוקצנית העירה בן-פורת בספרה כי "לפי רינונים, היתה סיבה מאוד פרוזאית לכך שבמשך 30 שנה לא מונתה אישה לבית המשפט העליון. בבניין הרוסים המיושן שבו שכן בית המשפט העליון נמצא רק חדר שירותים אחד, כך שנוכחותה של אישה היתה עשויה לגרום לשופטיו אי נוחות מסוימת".

אולם דברים השתנו. כיום אישה עומדת בראש המערכת המשפטית (דורית ביניש), שתי נשים כבר כיהנו בתפקיד פרקליטת המדינה (ביניש ועדנה ארבל), וגם מספר השופטות בערכאות הנמוכות יותר גדל בהתמדה. גם בתחומים אחרים גדל, אם כי באיטיות רבה, ייצוגן של הנשים, אבל בכל מקרה, אין זה ראוי לנהל את המאבק הפמיניסטי דווקא על צירוף אישה לוועדת חקירה.

יש מספיק מסגרות אחרות, וחשובות יותר, שבהן נשים עדיין מופלות מאוד לרעה לעומת גברים, כמו למשל בתחום השכר.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אישה במדינת ישראל משתכרת 64 אחוזים פחות משכרו של גבר. הדבר מחייב שינוי, כמובן. ולכן את המאבק הפמיניסטי יש לנהל, למשל, לתיקון העיוות הזה, ולא לשם ייצוג בוועדת טירקל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו