השיבה לאפריקה

בדיוק לפני 50 שנה ביקר בישראל הנשיא האפריקני הראשון, פולבר יולו, נשיא קונגו. ביקורו כוסה בהתרגשות על ידי אמצעי התקשורת, כמעט כמו ביקורו של ראש ממשלת בורמה, או נו (אשר לכבודו עמדנו ברחוב אלנבי ונופפנו בדגלי שתי המדינות, בעת שעבר בו במכונית הפתוחה). הוא ביקר בצריף המפורסם של הנשיא בן צבי, והעניק לו את אות הכבוד של קונגו העצמאית. שנה אחר כך ביקר בארץ נשיא הרפובליקה המלגאשית. כשנשיא חוף השנהב ביקר בתל אביב חיכתה לאיש קטן הקומה כל הכיתה, והוא העניק לכולנו את חתימותיו, ואילו בתחילת רחוב אלנבי, בחלון הראווה של הצלמניה, הוצבה תמונה גדולה של ד"ר אנקרומה, נשיא המדינה הראשונה באפריקה שזכתה באותן שנים בעצמאות: גאנה. שרת החוץ גולדה מאיר הרבתה לבקר במדינות אפריקה החדשות, ותמונותיה, מפזזת עם השבטים, עיטרו את דפי "דבר", ולא רק אותם. אפריקה המתחדשת היתה אז אחותנו הצעירה: הבאנו אליה את רעיון הנח"ל, ושלחנו אליה מומחים להשקיה ולמשק חלב, לגידולי שדה ולחינוך, שפעלו, למאותיהם מטעם משרד החוץ.

צעירים אפריקנים הגיעו בבגדיהם הצבעוניים להשתלם במוסדות המדינה וההסתדרות הכללית. לאחר ששבו לארצותיהם הפכו חלק מהם למנהיגים פוליטיים חשובים, ואנחנו התגאינו בשמירת הקשר עימם, וניצלנו אותו, לא אחת, כדי לבקש מהם לתמוך בעמדותיה של ישראל אל מול יריביה.

אפריקה התעוררה בשנים ההן לזמן קצר. התקווה שההשתחררות מעול קולוניאלי תביא מזור ליבשת השחורה והמיוסרת הזו, לא התממשה. במדינות רבות השתלט הצבא על המערכת המדינית לאחר הפיכות ומהפכות רוויות דם, והתברר כי הנאמנות השבטית חזקה הרבה יותר מן הנאמנות למדינות שגבולותיהן שורטטו על ידי המעצמות, בלי שום קשר להרכב האוכלוסין. כבישים התרפטו, מסילות ברזל איבדו קטעים מתוכן, השליטים התעשרו והעניים הפכו עניים עוד יותר. רבות מהמדינות שקעו במאבקים פנימיים ובשפיכות דמים ששיאה ברואנדה, במלחמה הנוראה בין שבטי הטוטסי וההוטו באמצע שנות ה-90.

הרומן בין אפריקה לישראל נפסק ב-1973. היה זה על רקע מלחמת יום הכיפורים וכניסת ישראל לאפריקה (כשצה"ל חצה את תעלת סואץ, בואכה קהיר). רק ארבע ממדינות אפריקה המשיכו את קשריהן הדיפלומטיים איתנו - כל השאר ויתרו על שירותינו הטובים, על מומחינו החרוצים והפכו חלק בלתי נפרד מן המדינות ה"בלתי מזדהות", אשר הצביעו נגדנו באופן אוטומטי.

אצלנו, מטבע הדברים, נוצרה תחושה קשה של בגידה. השקענו כל כך הרבה, נדמה היה לנו שרכשנו חברים אמיתיים, וכי הללו יזכרו לנו חסד נעורים, והנה מתברר שהסחף נוטל עימו כמעט את כולם, וכי חברים מתמול הופכים, כהרף עין, לאויבים המדברים במוסדות הבינלאומיים (ובכלל זה בארגון לאחדות אפריקה) נגדנו, תוך שימוש באוצר המילים המקובל על הקשים שבשונאי ישראל. ולנו נדמה היה שאם אידי אמין השתתף בארץ בקורס צניחה, הוא יישאר תומך ישראל כל חייו. דווקא הוא היה כחלוץ לפני המחנה, וכבר ב-1972 הזדרז וניתק את היחסים עם ישראל וגירש את כל מומחינו מאוגנדה. אחר כך, בפרשת אנטבה, שיתף פעולה עם חוטפי מטוס אייר פראנס.

¬ ¬ ¬

רק עם חידוש התהליך המדיני, שהחל בוועידת מדריד ב-1991 ובהסכם אוסלו שנתיים לאחר מכן, חל השינוי באפריקה. בזו אחר זו שבו מדינות היבשת וחידשו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, וכיום יושבים בארץ, דרך קבע, 11 שגרירים.

אבל זה בהחלט לא מה שהיה בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60. ראשית - התחושה שדווקא בשעתה הקשה של ישראל היא ננטשה על ידי מדינות היבשת, עדיין לא נמחקה. דרום אפריקה, שהיא המדינה האפריקנית החשובה ביותר מדרום לסהרה, מקיימת אמנם שגרירות בישראל, אך רק לאחרונה שב השגריר מ"התייעצויות" בארצו בעקבות המשט לעזה, וברקע היחסים עימה קיים זיכרון תמיכתה של ישראל בדרום אפריקה בימי האפרטהייד. אם היתה רומנטיקה לפני 50 שנה, היא אינה קיימת היום, וישראל איננה רואה את אפריקה כאחותה הצעירה, שהגיעה לעצמאות כעשור אחריה, והיא זקוקה לשנים אחדות של סיוע, כדי לעמוד על רגליה שלה.

העולם ויתר על אפריקה במידה רבה. שלוש המחלות המכלות את היבשת הן מחלות שעל שתיים מהן התגבר העולם כבר מזמן (שחפת ומלריה), ועם השלישית הוא מתמודד בהצלחה (HIV). הכילות המחולקות בתשלום של דולר להגנה מפני יתושות משמשות, לעיתים קרובות, לשמלות חתונה או לחכות דייגים. התרופות, גם הזולות ביותר, הן יקרות מדי.

הבנק העולמי, ארגון הבריאות העולמי, ארגון המזון העולמי וארגונים בינלאומיים אחרים מציבים את אפריקה בראש עדיפויותיהם, ואפריקה אינה זזה. פה ושם יש בשורות טובות על משטר יציב בעל מרכיבים דמוקרטיים בגאנה, על שקט באנגולה, על יציבות והתקדמות ברואנדה (על חשבון החירות), ועל התמודדות מרתקת של דרום אפריקה עם האתגרים שבפניה, כולל הצלחת המונדיאל האחרון. אבל התמונה הכוללת קשה: השחיתות מכלה כל חלקה טובה, העוני עמוק וקשה, הפערים החברתיים גדולים במיוחד, תוחלת החיים קצרה, תמותת התינוקות גבוהה והבערות מחרידה.

ועם זאת, אפריקה היא יבשת צעירה. גדלים בה אנשים היוצאים מתוכה אל יבשות אחרות בעולם ועושים חיל. יש בה אוצרות טבע יקרים, יערות חורף, אדמות פוריות ופוטנציאל אדיר. העולם המודרני והמבוסס מסוגל לסייע לה להפיק מתוכה את מה שיש בה. הוא מסוגל לסייע לה בתחום הבריאות והחקלאות, החינוך והתשתית, ולהקפיץ אותה אל המאה ה-21 בתוך שנים לא רבות, אם יחליט כי זו עדיפותו.

לישראל עשוי להיות מקום נכבד במאמץ זה. יש לה יתרונות גדולים מאוד בתחום הבריאות ובתחום החקלאי. 100 אלף הפרות בישראל מייצרות תנובה גדולה מזו של ארבעה מיליוני הפרות באתיופיה, וזו רק דוגמה אחת מני רבות. העולם המפותח חייב לאפריקה. הוא יכול לעזור לה ויכול גם להפוך אותה לאסם תבואה במצב של הידלדלות עתודות המזון.

ישראל חייבת להיות חלק מן המהלך הזה, בשילוב בין המערכת הממשלתית והמשק הפרטי, הרבה מעבר למה שנעשה עד כה. הפעם - עם פחות ציפיות תמימות, ועם הבנה ששיתוף הפעולה הכלכלי אינו מבטיח תמיכה מדינית אוטומטית ובת קיימא אבל הוא בהחלט יכול לסייע לכך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו