את התקרית החמורה בגבול הצפון אפשר לפטור כאירוע מבודד ונקודתי, שניתן לייחסו לשיקול דעת מוטעה של מפקד זוטר בצבא הלבנוני. אפשר גם להתנחם במהירות שבה פעלו שתי הממשלות, ובמיוחד זו הלבנונית, כדי למנוע הידרדרות והתלקחות, ולראות בכך הוכחה כי לאיש אין אינטרס אמיתי במלחמה חדשה. ואכן, נראה כי השקט עתיד לשוב לגבול הצפון, כמו בארבע השנים מאז תום מלחמת לבנון השנייה. אבל תהיה זו טעות מבחינתה של ישראל לעבור לסדר היום על התקרית בגבול הצפון, ובכך להתעלם מהמסר הברור שיש בה עבורנו. לאירוע אתמול אחראית במישרין ממשלת לבנון, והוא נעוץ בתהליך עמוק העובר על המדינה. אם בעבר הרחוק, ואפילו במלחמת לבנון השנייה, נהגנו להבחין בין חיזבאללה לבין ממשלת לבנון של סעד א-דין אל-חרירי, הרי בחודשים האחרונים מיטשטש ההבדל וממשלת לבנון הולכת ומאמצת את הרטוריקה ואת העמדות של חיזבאללה. מטעמים של פוליטיקה פנימית החליטו חרירי ואנשיו להרים ידיים. כך בנכונות להתעלם מממצאי ועדת החקירה של האו"ם בעניין רצח אביו, רפיק אל-חרירי, וכך בשחרור הצהרות תוקפניות נגד ישראל. בעיניהם, ישראל היא האמורה לשלם את מחיר הבטחת היציבות הפנים-לבנונית ופיוסו של חיזבאללה. החיילים הלבנונים שירו אתמול לעבר חיילי צה"ל לא התבלבלו. הם פעלו בהתאם לאווירה שיצרו מנהיגיהם בהתבטאויותיהם המתלהמות והששות אלי קרב. מן הבחינה הזו ממשלת לבנון קוצרת את שזרעה. התקרית של אתמול הוכלה והסתיימה, אולם במצב הדברים הנוכחי אין כל ביטחון שהיא תהיה האחרונה.
