השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "מטות". בפרשה זו בא לידי ביטוי הציווי להילחם ולנקום בעמים נוודים בשל ניסיונותיהם להכשיל את עם ישראל בעבודה זרה ובזנות, ומובא סיפור שני השבטים, גד וראובן, המבקשים להישאר בעבר הירדן בשל התאמתם של תנאי המחיה באזור לעדרי הצאן הגדולים שלהם. בכך אולי הם הופכים לגרעין היורדים הראשון בהיסטוריה היהודית.
בצדק מקבל הקורא את התחושה כי הסוגיות הנדונות הן בעלות אופי לאומי־חברתי, לקראת סגירת מעגל פעילות חייו של משה כמנהיג האומה.
על רקע זה בולטת פתיחתה של הפרשה במילים, "וידבר משה אל ראשי המטות", המזמינה אותנו להתעניין במוזרותה. אין בכל המקרא מקום שבו משה מכנס את ראשי השבטים ומבקש להעביר להם מסר כלשהו - זו הפעם הראשונה. בנוסף, משה עושה זאת ללא קבלת הוראה מפורשת מאלוקים.
אם כך, אנו מצפים לדעת מה יאמר אלוקים לראשי השבטים: האם מדובר בסוד לאומי? לא זה העניין. הפרשה מטילה על ראשי השבטים את האחריות לביצוע הנוהל הבא: אם יהיה אדם שיידור נדר, עליו לעמוד בנדרו ולקיים את התחייבותו. זה דינו של הגבר הנודר וזה דינה של האישה הנודרת.
אלא שכאן יש חידוש: אם אבי הנערה שמע אותה נודרת, והיא בת 12, אזי הוא יכול להפר את הנדר, וכמו כן בעלה של האישה יכול להפר את הנדר ביום ששמע את הנדר. דין זה נוהג אם הנדר רלוונטי לחיי המשפחה המשותפים שלהם.
פרשה זו לא עוסקת במצוות, אלא בסיפורי סוף המסע של העם במדבר אחרי שנות נדודים ארוכות. אם כך, מדוע שיבצו דינים אלו בפרשה הזאת? זאת ועוד, הרי דיני נדרים, חשובים ככל שיהיו, אינם שייכים באופן מיוחד לראשי השבטים יותר מאשר הלכות שבת וכשרות. מדוע אפוא מטיל משה דווקא עליהם את חובת העברת דיני הנדרים לעם? נדמה שכל אדם מבין את החשיבות של עמידה במילתו ובהתחייבויותיו כחלק מאורח חיים תקין ומסודר; לא רק בשל המחויבות האישית והטבעית לדבוק באמת ולהתרחק מהשקר. חברה שבה יודעים כי אפשר לסמוך על מילתו של הזולת, היא חברה שיש בה חוזק ובריאות.
* * *
הדבר נכון באותה מידה למשפחות שאותן אנו מקימים. רצונם של בני זוג הוא לדעת כי הם יכולים לסמוך בעיניים עצומות זה על זה ללא חשש. כך הדבר אמור גם ביחסים שבין חייל ומפקדו וכן הלאה. זאת מהות הנדר.
זאת גם הנורמה הנדרשת ממנהיגים כלפי בני עמם. פרשת "מטות" מקדישה יותר מ־35 פסוקים לתיאור המשא ומתן שמנהל משה רבנו עם בני גד ומנשה, החפצים להישאר בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ. משה מגיע איתם להסכם בעל פה, שלפיו הם מתחייבים לסייע לאחיהם לכבוש את הארץ, ובתמורה הם יקבלו את נחלתם בעבר הירדן.
הסכם זה, כמו כל הסכם חברתי אחר, בנוי על אמון. הוא בנוי על ההנחה ששני הצדדים מתכוונים ליישם את מה שהצהירו. זו תשתיתה של חברה ושל מערכת יחסים בינלאומית. ואכן מרבית דיני החוזים והתנאים במשפט העברי נלמדו מפסוקים אלה. מכאן, אם נחזור לפתיחה של הפרשה, היא תקבל משמעות חדשה לגמרי. משה מדבר עם ראשי השבטים ומבקש מהם ללמד את העם את דיני הנדרים. מתברר שדרך העברת ההלכות לעם, מבקש משה ללמד את ראשי השבטים עצמם שגם הם צריכים לעמוד במילתם. אי אפשר להעביר את זה לאחרים, אם ראש השבט עצמו אינו מחויב לכך בעצמו.
מנהיגי העם מחויבים לומר לעם את האמת, להתחייב להשיג דברים שהם בני השגה, ולא להבטיח דברים שהם יודעים שלא יוכלו לעמוד בהם. מי שחפץ לבנות מערכת יחסים המבוססת על אמון בין השלטון ובין האזרחים, חייב להשתיתה על מילותיה של התורה, "ככל היוצא מפיו יעשה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו