כאשר הגיעה בשורת האיוב על האסון ברומניה הרגשתי איך השמיים שוב נופלים מעלי, כמו בלילה המר והנמהר שבו קיבלתי את בשורת האויב על מותו של בני קובי ז"ל באסון המסוקים, ביחד עם בני 72 משפחות נוספות שעולמם חרב עליהם באחת. כשהלכו והתבררו הפרטים על האירוע ברומניה, ששמעתי מפי ראש אגף משפחות במשרד הביטחון אריה מועלם, ונודע כי שוב מדובר בהתרסקות של מסוק יסעור בפעם המי יודע כמה - המועקה רק הלכה והתגברה עד שחנקה את גרוני. תמונות אסון המסוקים בשנת 1997, שממילא לא עוזבות את מחשבתי, שבו ועלו ביתר שאת. ובתוך סערת הנפש הגדולה חשבתי בראש ובראשונה על המשפחות החדשות שזכו לתואר "שכולות", ויצטרפו בקרוב בעל כורחן לארגון הגדול מדי, ארגון "יד לבנים" שאני עומד בראשו. חשבתי על המשפחות שקיבלו אמש את הבשורה האיומה מכל, כי אני יודע מניסיוני האישי ומניסיונם של אלפי הורים שכולים נוספים, אחים ויתומים, שבעוד התקשורת תתמקד היום ובימים הבאים בניסיונות להבין כיצד קרה אסון נוסף של התרסקות מסוק יסעור ותדלה כל פרט מן החקירה המקיפה שיערוך חיל האוויר, וכמובן תחפש אשמים, הרי שמבחינת ההורים ויתר בני המשפחה שום חקירה כבר לא תועיל. יגונם הוא אינסופי, והוא לא יקהה במשך השנים. לכן, היום, כשהבשורה עדיין כל כך טרייה, אינני מתעניין איך בדיוק קרה האסון בארץ הניכר, ולא באמת אכפת לי אם מדובר בטעות אנוש או בתקלה טכנית. לא אתעמק בשרטוטים שינתחו את האסון, שלבטח מציפים את כל כלי התקשורת, ואני לא רוצה לראות קצינים בכירים שיתפתלו מול שאלות נוקבות של התקשורת. כל אלה באמת לא מעניינים אותי כעת. ליבי עם המשפחות. הכותב
ליבי עם המשפחות
מערכת ישראל היום
מערכת "ישראל היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
