לא להתמכר להישג

אפשר בהחלט להיות גאים: סדרת הניסויים המוצלחת במערכת "כיפת ברזל", שהושלמה אתמול, מהווה הישג טכנולוגי מהמעלה הראשונה. מעוד כמה חודשים ההישג הזה יתורגם למעשה מבצעי, שיעניק לצה"ל יכולת מוכחת ליירוט רקטות קצרות טווח.

למעלה מ-100 רקטות מסוגים שונים נורו במהלך הניסויים האחרונים. "כיפת ברזל" הוכיחה שהיא יכולה לרובם המכריע, בעיקר לאלה ממשפחת הגראד-קסאם-קטיושה שמאיימים על יישובי קו העימות בצפון ובדרום. בהחלט מרשים, אבל רחוק מלתת פתרון מושלם. לא רק משום הפער המתסכל שבין מחיר הרקטה (מאות שקלים) למחיר המיירט (עשרות אלפי דולרים), אלא בעיקר מחשש של התמכרות מוחלטת לפתרון הפסיבי והזנחה מסוכנת של ההתקפיות.

מהסיבה הזאת נרתע צה"ל מהסתערות לרכש מאסיבי של סוללות ומיירטים. הכסף הרי בא מתקציב הביטחון, וכל סוללה באה במקום אימונים, מילואים ומלאים. מאחר שגם במלחמה הבאה יידרש צה"ל לתמרן, אמורה "כיפת ברזל" להיות אמצעי משלים - לא מחליף - שיצמצם את הפגיעה בעורף ויאפשר אורך נשימה ללחימה בחזית.

את זה עתידה המערכת לעשות בעיקר באמצעות הרתעה ותסכול של היריב, שיסתכן בירי (ובהשמדה בשלל אמצעים צה"ליים) בלי לדעת אם הרקטה ששיגר תפגע במטרה. גם אם המטרה הספק ריאלית של 100 אחוזי הגנה לא תושג, משוואת הכדאיות של סיכון-סיכוי אצל ארגוני הטרור תשתנה, ומול "כיפת ברזל" הם יידרשו לחשוב פעמיים ויותר לפני כל ירי.

אבל יש גם הסכנה שמנגד: סכנת ההתמכרות. הפוליטיקאים - לרעיון שיש תחליף לצבא לוחם, והתושבים - למחשבה שהם מוגנים. אלה ואלה צריכים לראות ב"כיפת ברזל" עדות לעליונות הטכנולוגיה הישראלית (תחום שבו למרבה המזל עוד לא הידרדרנו), שבשורה התחתונה נותנת לצה"ל עוד כלים לקנות זמן ושקט - שני מצרכים שמספקים לממשלה מרחב לייצר פתרון מדיני, שאיננו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו