קושרים לחיילים את הידיים

כבר כמה שנים שפסטיבל נעלין-בילעין נמשך. בכל שישי מגיעים אנרכיסטים, פעילי שמאל ואויבי ישראל ומתפרעים באזורי גדר ההפרדה. הריטואל קבוע: החיילים משתמשים באמצעים רכים לפיזור ההתפרעות האלימה, הכוללת זריקת אבנים והבערת שריפות. התפרעויות גבו מחיר כבד, ובמהלך השנים נהרג שוטר ועשרות חיילים נפצעו.

לפני חמש שנים בדיוק גירשה הממשלה אלפי אנשים מבתיהם. באותה תקופה השתתפו אלפי אזרחים בהפגנות חוקיות בניסיון לבטל את רוע הגזירה. ההפגנות האלימות ביותר אז אינן משתוות להתנהגות הרגועה ביותר של המתפרעים מדי יום שישי. המניע להפגנות הימין היה מוסרי וצודק, וראו איזה פלא: את הפגנות הימין עצרו עוד לפני העלייה לאוטובוסים, בהפעלת כוח פיזי בלתי סביר ובמעצר המוני של נערים ונערות, ואילו להתפרעות הקבועה והמסוכנת בימי שישי המדינה לא מצליחה לשים סוף.

המדינה שולחת חיילים לקרב, אך קושרת את ידיהם ומונעת מהם לעשות מה שכל מדינה ריבונית ונורמלית היתה עושה - לעצור את ההתפרעויות לפני התרחשותן, כפי שידעה לעשות למפגינים בגוש קטיף. וכאשר חיילים כבר מחליטים להשתמש בכוח ההכרחי המתבקש מהמצב בשטח ומנסים באמצעים הדלים העומדים לרשותם להשליט סדר - בג"ץ והמדינה כבר דואגים להעניש אותם.

לא פלא שחיילים אינם מוכנים למלא את תפקידם ומעדיפים לאפשר למתפרעים לפגוע בהם, בשלומם ובכבודם - ובלבד שלא להישפט על פגיעה באויב ולהיות מוקע על כך בכל אמצעי התקשורת.

במקרה האחרון הגדילה המדינה לעשות והעבירה את ההאשמות לדין הפלילי, ובכך שמטה לגמרי את האמון בצה"ל ואת המשענת האחרונה שעוד נותרה לחיילים - הגב ההכרחי לחיילים - גם אם הם טעו.

עו"ד עודד רביבי הוא ראש מועצת אפרת