השב"כ תמיד אשם. תמיד הוא מסית ומדיח ועוסק בעינויים. בין אם עצר פעילי ימין כחברי מחתרת בת עין וחיים פרלמן, בין אם חשף את אמיר מחו'ל, טלי פחימה ועזמי בשארה. פרלמן, כידוע, היה סוכן של השב"כ ב-2000. אחר כך התנתק ועסק בפעילות שהובילה אותו כמה פעמים לבית הסוהר. זה נשמע מדהים, אבל לא באמת. המעבר בין בעל תפקיד כזה לבין בדוקאי ועבריין אינו כה דרמטי. ראוי לזכור כי זאב אקשטיין, שרצח ב-1957 את ד"ר ישראל קסטנר, היה עד אז איש שב"כ שנשלח לעקוב אחר המתרחש בחבורת "התאים הלאומיים". גם במשפטו נשמעה טענה כאילו השב"כ הנחה אותו לרצוח את איש אמונו של השלטון. בפרשת פרלמן היו כמה וכמה מעגלים. שניים מהם ב-2010. בהתקבל המידע כי רצח, לכאורה, ארבעה פלשתינים, קיימו אנשי שב"כ מן השורה סדרה של פגישות עם החשוד. הם העניקו לו כסף כדי לסבכו. זה כלל ברזל בארגוני מודיעין, להעניק כסף. אך שלא כבשנת 2000 לא התייחס השב"כ אל דברי פרלמן כאל מקור לגיטימי למסירת מידע. לשב"כ יש הקלטות משיחות אלה שבהן הוא מפליל את עצמו, חד וחלק. בשלב הבא היה צורך להדק את טבעת ההוכחות. לפיכך נשלח אליו איש המסתורין "דדה". היעד שלו היה לרכוש את אמונו של פרלמן הקיצוני. פרלמן הקליט אותו. במהלך חילופי דברים על המשט הטורקי לעזה נדונה ביניהם האפשרות לירות לעבר ראאד סלאח. אף שפרקליטות המדינה ליוותה את כל המהלכים - התבטאות זו של "דדה" היא מקור למבוכה ולתהייה לגבי האיש שנשלח על ידי השב"כ. גם בשב"כ הבינו זאת. לכן ברגע שבו חששו ראשי הארגון כי הם מאבדים שליטה על התנהלותו של פרלמן, והשיחות שנועדו לאסוף מידע מודיעיני על מעורבותו ברצח ארבעה פלשתינים עלולות להסתיים באסון - הניחו יד על כתפו ועצרו אותו. לא מפני שהחקירה הבשילה, אלא כתרופה מונעת. אין שב"כ בעולם שיכול להתמודד עם חשודים מתוחכמים בלי "משחקים מלוכלכים". מידתיות מבחן השימוש בהם, נורמטיבי או מופרז, מתבררת רק בדיעבד, ואז הופך השב"כ נשוא לקריאות הידד או לוועדת חקירה.
