יש, כנראה, קסם מיוחד באנשים האלה. הם רציניים מאוד, כמעט לא עולה חיוך על פניהם, יודעים את אשר לפניהם. אומרים את אשר הם חושבים, ולעיתים גם משלמים על כך מחיר. הם צנועים גם כשהם יהירים, הרכב הפרטי שלהם הוא ג'יפ והמטוס הפרטי שלהם הוא הליקופטר, הם נבחנים בביצועיהם, והם תמיד מונעים משהו גרוע יותר שאיננו יודעים עליו, ואנחנו תמיד חייבים להם חוב גדול על משהו סודי שאי אפשר לגלות לנו, אבל שעלינו להאמין כי הוא מאוד מאוד חשוב.
פטראוס. רק חישבו על השם. הגבורה (תרתי משמע) נשפכת מן השם עצמו. הוא אף פעם לא נרגש, אין ניכרות דמעות בעיניו, ואם פעם אחת הוא מתעלף אל מול הציבור, מיד הוא קם וממשיך בניהול ענייניו, כאילו נשמטה ממחטה מכיסו.
אמריקה אוהבת לאהוב אותו. איני יודע אם נערך כבר הסקר, אך לא אתפלא אם יתגלה שהוא אפילו יותר פופולרי משרה פיילין במפלגה הרפובליקנית חסרת המנהיגות.
הוא ענייני, מקבל בהכנעה את המינוי המוצע לו על ידי הנשיא אובאמה, גם אם, מבחינה מסוימת, זהו תפקיד זוטר יותר וגם אם העיתונים מלאים בפרשנויות האומרות כי בכך מנטרל הנשיא אובאמה יריב פוליטי עתידי.
עיראק נראית בלתי אפשרית. הבחירות האחרונות לפרלמנט כבר נשכחו, אבל ממשלה חדשה עדיין לא קמה, וראש הממשלה עדיין מחפש קואליציה. איראן מעולם לא השפיעה על עיראק כפי שהיא משפיעה עליה כיום, וכפי שתשפיע אחרי נסיגת האמריקנים, ובאפילה של מיקח הטעות האמריקני בעירק, מאיר פנסו של פטראוס, מוביל המהלך הצבאי האחרון של בוש, אשר הביא לייצוב מה של המצב במקום המסוכסך הזה.
נחיתה רכה
אפגניסטן נראית בלתי אפשרית. שעון הנסיגה מתקתק, הכל מחכים לרגע שבו יחזרו אנשי הטליבאן ויאנסו את המקום האומלל הזה בפעם השנייה.
משחקי מילים יסייעו, אולי, והמועד שעליו מדובר לא יהיה מועד הנסיגה אלא העת שבה יישקל הענין מחדש, ואז אולי תהיה נסיגה מדורגת, ואולי לא. פטראוס לא יהיה זה שיציל את אפגניסטן אשר כל כך הרבה גורמים ניסו להצילה ונכשלו.
אבל החיים אינם מצולמים בשחור-לבן, ואם תסתיים פרשת אפגניסטן, ואפשר יהיה לומר שאלמלא פטראוס היתה ארה"ב סופגת אבידות קשות הרבה יותר - הוא ייצא כמעין מנצח, ויוכל לחפש את דרכו החדשה בזירה הפוליטית. אולי לא בבחירות הבאות אבל בבחירות שאחריהן.
התפקיד היחיד שמדובר בו הוא, כמובן, נשיא המעצמה היחידה בעולם. לא פחות מכך. כדי להיות שר הגנה הוא צריך להמתין עשר שנים, וכדי להיות בתפקיד קבינטי אחר לא שווה כל כך לטרוח.
אז מה הוא יעשה? ירוץ לבית הנבחרים במדינתו? ירוץ לבית הנבחרים הפדרלי ויתאמץ להיבחר מחדש כל שנתיים, לאסוף כסף ולענות למכתבי בוחרים? להיאבק על מושב בסנאט מול סנאטור ותיק ממדינתו, הרץ לתפקיד כבר בפעם הרביעית או החמישית, ולהיחשב ללוזר-
הנשיאות היא התפקיד המובן מאליו בשבילו. שם גם הפסד אינו נורא כל כך. נחיתה רכה יכולה להיות נחיתה אל כיסא סגן הנשיא או אל כיסא מזכיר המדינה.
יכול להיות שפטראוס הוא באמת חייל טוב וקצין טוב ומפקד לעניין. יכול להיות שכל המחמאות שניתנו לו, עם המינוי האחרון, מגיעות לו, וייתכן שהוא באמת דוגמה להרבה חיילים אמריקנים ואחרים - אבל קשה להשתחרר מן התחושה המשונה באשר לקלות הבלתי נסבלת של הפיכתו של קצין מוערך למדינאי.
ייתכן מאוד שחלק מן התכונות החשובות לו כמפקד יהיו לו לרועץ כפוליטיקאי. המערכת ההיררכית, נותנת הפקודות, אינה בנויה למשא ומתן עם פקודים.
עבור איש הצבא, שהסיר את מדיו רק אתמול, משא ומתן עם סנאטורים על העברת חוק שהוא חפץ בו הוא מהלך מיותר ומשפיל. בעיניו, תפקיד הנשיא הוא תפקיד המפקד, והסנאטורים, בעיקר ממפלגתו שלו, חייבים להישמע לו.
זהו קרב (עבור הקצינים זו תמיד מלחמה), ובקרב צריך לנצח ולא לברבר על איזה סעיף שכוח אל שהסנאטור הקשיש מנברסקה רוצה לשנותו. ואז, כשלא מוכנים למשא ומתן, כשנותנים הוראות לעמיתים פוליטיים, קל כל כך לשבור את הראש וליפול בהצבעה, ולא להבין איך זה קורה לך.
הניסיון הישראלי
אומרים שהוא ממעט להתייעץ. שהוא סומך מאוד על הניסיון שצבר ועל אומץ ליבו. אולי בצבא זה אפשרי. בפוליטיקה זה הרסני. אתה חייב להתייעץ, אתה חייב להקשיב לאנשים שניסיונם שונה משלך, ועליך לדעת שמי שלא תתייעץ איתו גם לא יחוש מחויב להחלטה שתתקבל בסופו של דבר.
אנשים חכמים המגיעים אל הזירה הפוליטית מן הזירה הצבאית עלולים לקבל החלטות מוטעות, שטירון פוליטי בעל ניסיון ב"חטיבה צעירה" או ב"משמרת צעירה" לא יעשה בשום אופן. יהיה עליו להיפגש עם אנשים שאינו מעריך, להקשיב לעצותיהם ולדעת איך לדחותן בדיפלומטיות. הוא לא יוכל להיות "ענייני" בלבד, כי בלי מה שהוא שונא בפוליטיקה - "בזבוז הזמן" הכרוך בקבלת החלטות קשות, אי אפשר לשכנע, ואת השכנוע אי אפשר להחליף במתן פקודות.
איני מכיר את פטראוס, ויכול להיות שסתם "התנפלתי" עליו. אני מודה שמה שהביא אותי לכך הוא הכתבות הרבות שהתפרסמו אצלנו ובעולם, ואשר בהן הוא כבר כמעט הוכתר לנשיא האמריקני הבא. יכול להיות שהוא ראוי לכל הכתרים שנקשרו לראשו, ואיני רוצה להרוס את המסיבה, אבל נדמה לי שחוק הצינון צריך לחול לא רק על תפקיד מזכיר ההגנה, אלא גם על תפקיד הנשיאות, שאינו חשוב פחות ממנו.
הניסיון הישראלי צריך להנחות את פטראוס ואת החפצים בטובתו. ייתכן שיהיה לו קל יחסית לזכות במינוי, במיוחד כאשר מדובר בוואקום מנהיגותי במפלגתו, אבל ביום שלמחרת יהיה צורך לנהל את המערכת האזרחית הענקית הזו, ואין לו טיפת מושג איך עושים את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו