פגע וברח

פרשת הילד אמיר בלחסן וגזר הדין שניתן לאלה שפגעו בו ונטשו אותו על הכביש - שלוש שנות מאסר בלבד - מסעירים את הציבור במדינת ישראל, ובצדק. יש מקרים שבהם עונש שמושת על ידי מערכת בתי המשפט מנותק מהתחושות הלגיטימיות של הציבור. אכן, בית המשפט אינו צריך לגזור את הדין על פי דעת הקהל או על פי לחצים של התקשורת, אולם דומה כי הפעם מדובר בטרוניה של הציבור משום שהפסיקה מתנגשת בערכים בסיסיים של החברה שבה אנו חיים ובתחושות חזקות הרווחות בקרב הציבור.

מדובר, כידוע, בעבירת פגע וברח.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, עבירת פגע וברח כוללת שני רכיבים אשר ביחד מהווים את העבירה. גם אם הפגיעה בקורבן נגרמה שלא באשמתו של הפוגע, עבירת הפגע וברח מתקיימת בתנאי שהוא אכן פגע בקורבן, ובמקום להושיט לו עזרה נטש אותו כשהוא מתבוסס בדמו ונמלט מן המקום.

החוק קובע שתי דרגות של חומרה לעבירת פגע וברח: האחת, כשבנסיבות המקרה היה יסוד להניח שהנהג יכול היה להבין שהוא פגע באדם ולמרות זאת הוא נטש את המקום. במקרה כזה העונש הוא שבע שנות מאסר.

השנייה, כאשר הנהג הפוגע יודע שהוא אכן פגע בפועל באדם אחר ובכל זאת נטש אותו, ואז העונש הוא תשע שנות מאסר.

עבירת פגע וברח היא מכה קשה לחברה הישראלית. היא מעידה על מידה מסוימת של ריקבון בחברה ועל איבוד של ערכי יסוד אנושיים.

במהלך העשור האחרון, עד תום 2009, היו בישראל לא פחות מ-8,000 עבירות של פגע וברח, כמובן בדרגות חומרה שונות, כאשר לא תמיד התוצאה היתה הריגה או פציעה קשה. חובה עלינו לעקור תופעה מבישה זו מהחברה הישראלית.

במקרה של הילד בלחסן, שבשלב זה נידון לחיות כצמח לכל ימי חייו, עבירת פגע וברח קרובה לעבירת רצח.

אין ספק שנהג הפוגע קשות בילד ומשאיר אותו מוטל על הכביש מבצע עבירה שבמהותה קרובה לעבירת רצח. נכון, הפגיעה לא נעשתה בכוונה תחילה, אבל הנטישה עלולה להתברר כקריטית לחייו והיא נעשתה באופן מודע ומכוון.

בפסיקתו התבסס בית המשפט על כך שבית המשפט העליון קבע לכאורה רף עליון של לא יותר משלוש שנות מאסר לעבירת פגע וברח בפסיקותיו הקודמות. אולם יש לציין כי בית המשפט העליון מעולם לא אמר, בשום מקרה ובשום נסיבות, כי אסור שהעונש יעלה על שלוש שנות מאסר.

את חומרת הענישה יש לגזור מחומרת העבירה ומתוצאותיה וזאת על מנת ליצור הרתעה ישירה וברורה, וגם, כמובן, על מנת להעביר מסר נורמטיבי באשר לחומרת העבירה. למרבה הצער, בין כה וכה גורלה של משפחת הילד בלחסן לחיות בסבל מתמיד כבר נחרץ, אולם חשוב לטפל בבעיה כדי למנוע הישנות מקרים כאלו בעתיד.

השופט שהסכים לעיסקת טיעון של שלוש שנות מאסר שגה. הוא לא התמודד כיאות עם חומרת העבירה ועם תוצאתה וגם לא הביא בחשבון שמדובר בתופעה חמורה שיש אינטרס חברתי וערכי עליון לבער אותה מתוכנו.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שיהיה צורך לקבוע את הרף העליון של הענישה על ידי המחוקק שיצטרף להחליט על עונש מינימום בעבירות חמורות של פגע וברח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו