תום האסקפיזם

ברגע שמישל פלאטיני הודיע שיכול להיות שאחד המשחקים ביורו 2020 ישוחק במדינת ישראל, היה ברור שאנחנו, עם טורנירים בינלאומיים, גמרנו. כן, כי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים במנת האסקפיזם שלנו בכל קיץ זוגי: שהולנד תארח את קרואטיה בטדי, ברקע תישמע שירת "פה זה ארץ ישראל טועמה" ושהשחקנים השחורים של הולנד ייתקלו באנשי "לה פמיליה" שינהמו לעברם. כן, יורו 2020 הוא בהחלט משהו שכדאי לצפות לו.

מונדיאל 2014 התחיל בענק והתפייד לאיטו ככל שחלף הזמן. הוא סימן עבורנו את המקום שאליו אנחנו צועדים בטורנירים הבינלאומיים: ברזיל משחקת בונקר ומקבלת שבע; גרמניה לקחה את הדיוק המושלם שלה ויש שיגידו את הגרמניוּת שלה ובמקום 0:1 הוכיחה שהיא יכולה לחמש את התוצאה; ארגנטינה, זו שפעם היתה הכי שכונתית, משחקת פתאום את כדורגל הנבחרות הכי אינטליגנטי; בלגיה וצרפת נותנות תקווה שאולי עוד נראה כדורגל נבחרות כזה כמו פעם, כפי שהיה רגע לפני שהכל נגמר במונדיאל 90'.

ההתרגשות שלנו, ואת זה הבנו כשהתחילו ליפול עלינו טילים, נבעה מכך שלשעמום הקיומי שלנו נכנסו שלושה משחקי כדורגל בכל ערב: הם דחו הכל, מנעו זפזופ בלתי רצוני של זמן זבל בטלוויזיה, סיפקו סיבה מושלמת להברזות מאירועים משפחתיים, ונתנו לנו סיבה למשוך את היום עד ללילה. הכדורגל היה כמובן רק תירוץ, ובחלק מהמשחקים ניקרנו מול המסך.

ואז, כשקיבלנו תזכורת כואבת נוספת למצבנו הקיומי הפרמננטי במזרח התיכון, פתאום הודינו בינינו לבין עצמנו שהשמיניות היו בינוניות, הרבעים גרועים וחצאי הגמר היו בעצם חצי גמר אחד. עוד שנתיים בצרפת אנחנו שוב נגיע חדורי מוטיבציה, סופרים את הדקות, נסתכל על הבתים ונעשה חישובים. שאלה אחת תתחיל להציק לתושבים הנלהבים ולחובבי הכדורגל בישראל ככל שיעברו השלבים של הטורניר: איזה שם יינתן למבצע שיחל בעזה בדיוק בחצאי הגמר של יורו 2016?

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!