יחסים בניחוח פסגות

ב-1964 נפל דבר במסכת היחסים בין וושינגטון לירושלים. במועד זה הגיע לבירה האמריקנית, לראשונה בתולדות ישראל, ראש ממשלה ישראלי כאורח רשמי של נשיא ארה"ב. היה זה לוי אשכול, שחנך עם הנשיא ג'ונסון עידן חדש ביחסי ארה"ב-ישראל. מאז, הפכו מפגשי הפסגה לדבר שבשגרה.

לית מאן דפליג שהתוועדויות אלה היו שונות בתכלית זו מזו, ולא אחת היו שיקוף נאמן לאופי מערכת היחסים כולה. גם השאלה אם יזכה ראש ממשלה ישראלי להזמנה לשדרות פנסילבניה 1,600 בוושינגטון הפכה למוקד התעניינות ציבורית, שכן פתרון כתב חידה זה נתפס כמדד אמין של רצון טוב אמריקני או, לחלופין, של כוונה להפנות לישראל כתף קרה.

בקוטב החם של מפגשי הפסגה ניתן לכלול, בין היתר, את מפגשי אשכול וג'ונסון, ואת מפגשי רבין וקלינטון. באשר לצמד אשכול-ג'ונסון, אין ספק שהאווירה הלבבית ששררה בפגישותיהם שיקפה לא רק את שיתוף הפעולה האסטרטגי, אלא גם את תחושת שותפות הגורל, שהיתה מעוגנת בהזדהותו העמוקה של הנשיא עם ישראל ועם מורשתה החברתית. מנגד, התאפיינו כמה מהמפגשים בין בגין לרייגן, ובין שמיר לבוש האב, באווירה טעונה. מחלוקות ומתח אפיינו גם כמה מהמפגשים בין רבין לקרטר ובין בגין לקרטר, וכמובן, גם את פגישת נתניהו עם אובאמה במארס האחרון.

והפעם? היכן, על פני הרצף שבין מפגשים עתירי דברי שבח לבין פגישות צוננות ניתן למקם את מפגש המנהיגים האחרון? הגם שמוקדם עדיין להעריך את כל משמעויותיה והשלכותיה של פסגת יולי 2010, דבר אחד ברור. התנהלותו הבוטה והלעומתית של הנשיא, שבמארס לא היסס לחרוג מכללי משחק דיפלומטיים המקובלים בין בעלות ברית במאמציו להפגין ריחוק ובידול מראש ממשלת ישראל, נעלמה כלא היתה. הפעם התקרבה הפסגה, הן מבחינת התפאורה, הן מבחינת המסרים המילוליים שהעביר הבית הלבן, לקוטב החם והחיובי של המפגשים.

גם אם אין אנו עדים עדיין בהכרח לראשיתה של ידידות מופלאה, ברור לחלוטין שהפעם עשה אובאמה מאמץ ניכר כדי לנתב את יחסיו עם ישראל לאפיק נינוח ומפויס יותר. זאת, לאחר שהשימוש במנופי לחץ כוחניים כלפיה לא השיג את יעדיו ואיים לפגוע במעמדו הפוליטי מבית. וכך, את מקום הדרישות האולטימטיביות שהעלה הנשיא במארס תפסו דברי שבח על שאיפת נתניהו לשלום ועל אודות מחויבותה הבלתי מתפשרת של ארה"ב לביטחון ישראל.

הגם שגישת אובאמה כלפי ישראל נותרה אינסטרומנטלית וקרה, חשבון הרווחים וההפסדים שעשה בעקבות פסגת מארס הניע אותו - באותה רוח פרגמטית המאפיינת את התנהלותו בזירה הבינלאומית - לבצע פניית פרסה.

במרכז הצלחת פסגת יולי ניצבת עובדה פשוטה: ניסיון הנשיא להתעלם ממגבלות עוצמתו, ולאכוף ויתורים על צד אחד בלבד במרחב הפלשתיני, לא צלח. על רקע סירובה של סעודיה לבצע ולו מהלך בונה אמון מינימלי כלפי ישראל, ועל רקע התנאים שהציבו הפלשתינים לחידוש המשא ומתן, הצטמצם מרחב התמרון של הממשל.

יתרה מזאת, על רקע הביקורת הפנימית בגין תביעת הבית הלבן להקפאה גורפת של הבנייה, ולנוכח בחירות הביניים לקונגרס בנובמבר, אין אובאמה - ששיעור התמיכה בו אינו עולה על 46 אחוזים - יכול להרשות לעצמו את המשך המשבר עם ישראל. יהיו מקורות התמורה אשר יהיו - פסגת יולי והמוסיקה שליוותה אותה הציבה אותה בקרבת הקוטב החם של מפגשי הצמרת. עם זאת, אין לנוח על זרי הדפנה. מאחר שגישת הנשיא לישראל היא עניינית ותועלתנית, הוא לא יהסס לשוב למסלול כוחני ועימותי עימה אם הנסיבות הגלובליות יבטיחו הצלחה. ככלות הכל, ניצחון במערכה אינו מעניק ערובה לניצחון במשחק כולו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו