כל פעם שאני שומעת בחדשות על תאונת דרכים, בפרט כזו של פגע וברח, אני שומעת דפיקה בדלת של שוטר, וחוזר אלי רגע האימה שאני הכי רוצה לברוח ממנו, שבו אני מביטה לשוטר בעיניים וכבר מבינה לבד את הבשורה. כל מילות החרטה שאומרים הפוגעים הן רק מס שפתיים מבחינתנו. את טל מור, הרוצח של שניאור חשין ז"ל, השתדלתי מאוד לא לראות בחדשות, כי אם הייתי רואה אותו הייתי רואה את הרוצחים של הבת שלי בתוכו. זה אותו הדבר, מבחינתי. ההפקרה היא החלטה ברורה ומוחלטת של הנהג הפוגע. בעצם הנטישה הוא גוזר על הפצוע גזר דין מוות, וברגע זה אין שום הבדל בינו לבין רוצח. אני קוראת לבית המשפט להעניש בהענשה חמורה את טל מור, ולו כדי להזהיר ולהרתיע נהגים בעתיד ואת אלה שנוהגים בטיפשות ובהפקרות.
