אומץ הלב | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אומץ הלב

, עודכן
0

מערכת אכיפת החוק שוב מרחמת על אכזרים ומפקירה את הקורבנות. ורד לב, נפגעת גילוי עריות, שובתת רעב זה מספר שבועות במטרה להביא לשינוי בחוק ההתיישנות בעבירות של גילוי עריות.

התיק של ורד נסגר על ידי הפרקליטות אחרי ארבע שנים וחצי, בנימוק שהתשתית הראייתית שנאספה אינה מבססת סיכוי סביר להרשעה. ורד חשה שנגרם לה עוול כפול: פעם על ידי אביה ואחיה שהתעללו בה מינית ובפעם השנייה על ידי הפרקליטות.

שביתת הרעב של ורד אינה צעד של ייאוש. נהפוך הוא. זהו מהלך אמיץ, שדורש תעצומות נפש, ונועד להסב את תשומת ליבנו לא רק לסיפורה הפרטי על הפגיעה המינית שעברה בילדותה, אלא לסיפורם של אלפים, ילדות וילדים שנפגעו בילדותם.

אלה ילדים שחשו חרדה, תחושות אשמה, בושה ושנאה עצמית, ושעדיין מתקשים, אחרי שנים של הכחשה והדחקה, לתאר באופן מדויק את החוויה הטראומטית. קורבנות הפגיעה מצייתים בדרך כלל לקודים משפחתיים ותרבותיים, שומרים על שתיקה ומתקשים לבקש עזרה. הם חוששים שסודם יתגלה, ובעיקר, הם חרדים להיפגע בשנית.

וכשהם מצליחים, תוך כדי תהליך קשה וכואב, לאזור עוז, לשבור את קשר השתיקה ולהתלונן, מתברר להם שסעיף טכני בחוק ההתיישנות מהווה חסם בפני הגשת תלונה ובקשה למיצוי הדין עם התוקפים ועם משתפי הפעולה ששמעו, שתקו ואיפשרו את הפגיעה.

אין ספק שבעשור האחרון חל שינוי דרמטי ומפנה תודעתי בהתייחסות לעבירות מין ולפגיעה בנשים ובזכויותיהן לכבוד, לשוויון ולהגדרה עצמית. שורה של חוקים נחקקו והמחוקק אף החמיר את הענישה בעבירות אלו, וגם הפעילות הציבורית והמאבק של אנשי תקשורת ונציגות ארגוני סיוע העלו את הנושא לסדר היום הציבורי.

אך כשבוחנים את התנהלות הפרקליטות, מתברר שהשינוי לא הופנם ולא חילחל לאלו שמופקדים על אכיפתו. מרכזי הסיוע מדווחים על מאות נשים נפגעות שאינן יכולות להגיש תלונה בשל חוק ההתיישנות ועל סחבת וביורוקרטיה בתיקים בעבירות מין שמעלים אבק במשך שנים; על תיקים של מתלוננות שנסגרים בעסקאות טיעון מחפירות או כתוצאה מהתיישנות. נוצרה רוח רעה של הפניית עורף למתלוננות.

מההתנהלות בפועל יוצא שהפרקליטות מעדיפה את האינטרסים של העבריינים במקום את האינטרסים של הקורבנות ומעבירה אליהן מסר שאין טעם להתלונן.

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה חייבים לגבש עם ארגוני הנשים, שהחתימו יותר מ-20 אלף איש על עצומה הקוראת לביטול חוק ההתיישנות, הנחיות ונהלים חדשים בהתייחסות לנפגעי גילוי עריות, ולהודיע על תמיכה ביוזמות חקיקה של חברי כנסת לביטול התיישנות על פשעי גילוי עריות. זה יהיה מבחן למידת המחויבות של מערכת אכיפת החוק להגנה על כבודן, חירותן וגופן של נשים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר