על השידורים בערוץ 2
,עודכן
צופה הספורט הישראלי עייף. נבחרת הכדורגל שלו לא מעפילה למפעלים משמעותיים, הוא משלם לערוצי ספורט כחלק מחבילת הבסיס אבל אירועי ספורט נבחרים משודרים בערוצים בתשלום. רמת הדיונים סביב המשחקים נגועה בגזענות, בורות וקלישאתיות יתר, האופציה לברוח לאמריקה על הממיר גם היא תיעלם בקרוב עבור מנויי HOT עקב הורדת ESPN, וכל מה שנותר הוא לנתק מגע.
לא, לא מהמשחק. מכל מה שקשור לשידור הטלוויזיוני מסביב למשחק. פרי גיים, פוסט גיים, מחצית. רק תנו לו את שעת השידור, הוא כבר ימצא את השלט בין הכריות וידליק את הטלוויזיה בזמן. וכשידליק אותה, ואצבעו תרעד כשילחץ פעמיים על הספרה 2, לחיצות שיובילו אותו לערוץ ההוא, הציני שבציניים, הוא יודע שהתקווה שלו שהמשחק עצמו יעבור עם מינימום הסחות דעת, אבודה.
כי שם, מקום שבו החזירות, עם פרסומת הצמודה ללוח התוצאות המוקרנת לאורך כל 90 הדקות, שולטת, אין באמת טעם לפתוח את הטלוויזיה לפני שריקת הפתיחה. כי אם יפתח, ימצא אוסף של פרצופים מוכרים לעייפה, שעונים אותן תשובות לאותן שאלות וקשה לדעת מה מזלזל יותר באינטליגנציה - הפרסומות שמשודרות או הקלישאות השחוקות.
לפעמים אני מרחם על הזמן, האנרגיה והכסף שהושקעו בפרסומות הללו רק כדי שברגע שעולה מקבץ פרסומת האצבע כבר מתורגלת לזפזפ הלאה. וכגודל הציניות כך מהירות הזפזופ. קשה שלא להיות גאה בעצמך כשאתה שומע דיון על פרסומת ואין לך מושג על מה מדברים. זה הניצחון הקטן והפרטי של הצופה הסביר על הציניות. ובין הפרסומות, מקשקשים. קמפיינים של ספורטאים. כדורגלנים מטרוסקסואלים. ליין אפ שחוק יותר מהשיער הצבוע של קובי פרץ, האורח המרכזי של יום שני.
קשה להשתחרר מהתחושה ששני הערבים הראשונים השבוע בשידורי רשת היו מוקדשים לערסים, והיו יכולים להיות משודרים גם מהאולפן המרכזי של רדיו לב המדינה. אייל גולן ("השחקנים האפריקנים טובים כי הם רצים אחרי צבי"), קובי פרץ (המנחה הבא של השעשועון הכספת-), סטנדאפיסט דה לה שמאטע, שמלבד לשאול "יש כאן מישהו מיוהנסבורג-" השתמש בכל קלישאה עדתית ופירסם, בין הבדיחות בשקל, גם משחק הימורי ספורט ישראלי, ורמי וייץ שטרח להזכיר לצופים לאורך כל השידור את ה"חגיגה אל תוך הלילה" שצפויה אחרי המשחק.
חגיגה, רמי? כיבוי אורות, הבובוזלה אומרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו