אסטרטגיה, לא פוליטיקה

לא מזמן ציינה מדינת ישראל את יום הולדתה ה־66. מדינה צעירה במונחים של היסטוריה, מורשת, מסורת ותרבות. 66 שנה חלפו, ואנחנו עדיין מוקפים אויבים המסרבים להכיר בזכות קיומנו. התפתחנו, בנינו ומיסדנו דמוקרטיה, שעם כל הפגמים שלה היא מקור עוצמתנו וגאוותנו. הסתכלנו לעתיד בלבן של העיניים וידענו מה צריך לעשות כדי לאפשר את הנחלתו לדורות הבאים.

האויבים שלנו שינו שם וצורה אך לא את כוונותיהם, את דרך מחשבתם ואת גישתם. הם נשארו תקועים עם מנהיגות שאינה רואה מטר מקצה אפם, ושאינה מוכנה לשלם את המחיר הנדרש כדי לבנות עתיד לעמה.

אבל משהו רע קורה גם לנו בשנים האחרונות. איבדנו את אחדות הגורל, את תחושת האחריות, את היוזמה והנחישות, את כל מה שהביא להכרה כי מלחמה היא תמיד המוצא האחרון - אך משנכפתה עלינו, מן הראוי כי ננצח בה. מהרוח שאפיינה אותנו ערב מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור נשארה לנו רק היכולת לכאוב את האובדן, לחבק את האבלים.

בעבר הלא רחוק ההתקפה היתה הדרך הנכונה להגן על עצמנו ועל גבולותינו. היום אנחנו עושים כל מה שנדרש כדי לשפר את היכולת לשבת במרחב מוגן. עד לא מזמן חינכנו את ילדינו וטיפחנו אצלם את החיוניות החברתית ואת ההכרח להתנדב ולהיות חלק מהמאמץ הלאומי שמתגבש כדי לנצח מלחמות של אין ברירה, שגיבוריהן ציוו לנו את החיים. בעת הזו, התפתחנו להיות חברה שמקדשת את הסטטוס, את הראוותנות ואת הריאליטי, שגיבוריה "מעושרים".

אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה שמאיימת על קיומנו. תהליך ההתפתחות של מדינות הטרור סביבנו וקיצוניות אלימה, שמבעבעת בחלק מהיישובים שבשטחה של מדינת ישראל, מסכנים באופן משמעותי את שיגרת חיינו ואת איכות חיינו. שלטון חמאס ברצועת עזה וצבא הטרור שלו מאיימים על מאות אלפי בתי אב; גרורותיו של חמאס ביהודה ושומרון, שכבר הוכיחו את אכזריותן בחטיפות ובפיגועי התאבדות, משבשות את שיגרת חיינו; הפרות הסדר, הנאמנות הכפולה והתמיכה הגלויה במבקשי רעתנו, ביישובים ערביים ובמזרח ירושלים, הנכונות שלהם להתעמת עם חוקי המדינה ולפגוע בצה"ל ובמשטרה - מוכיחות כי האיום כבר כאן. עמדנו בעבר מול איומים קשים יותר. צבאות מצרים, סוריה וירדן וכוחות משלוח עיראקיים איימו להשליך אותנו לים - ויכולנו להם.

מנהיגים גדולים לא צריכים יועצים אסטרטגיים, הם חושבים ונושמים אסטרטגיה, לא פוליטיקה. מנהיגים אמיצים חושבים על העתיד של המדינה, לא על העתיד שלהם. מנהיגות אמיתית לא צריכה יועצי תקשורת כדי להסביר לעם היושב בציון כי נכפתה עליו מלחמת קיום.

אין לי ספק כי יש בכוחנו למגר את האיומים העכשוויים. אין לנו ברירה: אם לא ננצח את המלחמה על זכות קיומנו היום - לא יהיה לנו על מה להילחם מחר. מי שרוצה להיות שכן שלנו ולחיות לצידנו בשלום, ומי שרוצה להיות חלק ממדינת ישראל, חייב להבין שאין לנו כוונה להפסיד את מה שכבר בנינו. לא פחות חשוב מכך, הוא צריך להבין כי אנחנו נותנים לו סיכוי לצבור נכסים שלא ירצה לאבד בעתיד.

מבצע "צוק איתן", שיצא לדרך ושמטרתו "חיזוק ההרתעה", לא יביא אותנו לחוף המבטחים של "שתי מדינות לשני עמים" ולקיום שיגרת חיים איכותית אשר לה אנו מייחלים. רק מלחמה בחמאס, בעזה וביו"ש, שתכליתה חיסול התשתית הצבאית על אנשיה ואמצעיה, תסייע בשינוי המציאות. זאת, בד בבד עם יצירת מחיר הפסד לרשות הפלשתינית ביו"ש באמצעות מניעת היציאה לעבודה בישראל כל זמן שאין הסכם וטיפול יסודי בנאמנות הכפולה של ערביי ישראל.

רק כך נצליח ליזום ולהוביל מהלך של שלום מתוך עוצמה. כל הגדרה אחרת תהיה בסיס להמשך המציאות הבלתי נסבלת העכשווית, שבה הרוב היהודי הוא בן ערובה בארץ ישראל.