למרות השעה המאוחרת ולמרות יכולת טעונת שיפור, בבתי אב רבים בישראל חגגו שלשום את העפלתה של נבחרת הולנד לחצי גמר המונדיאל. זה היה מותח, וקוסטה ריקה החביבה לא היתה רחוקה מלעשות היסטוריה, אבל בסוף, ורק אחרי הפנדלים, הולנד מכורתנו עשתה את זה.
במשך שנים נבחרת הולנד בכדורגל עושה לנו את זה. הסיבות שבגללן רבים מתושבי מדינה מזרח־תיכונית עמוסת בעיות אוהדים נבחרת שבאה ממדינה אחרת בתכלית השינוי, היא עניין לחוקרי תרבות והיסטוריה. יש לא מעט מיתוסים באשר לסיבה שאנחנו, הישראלים, נמשכים להולנד. המיתוס המפורסם ביותר - שההולנדים יצאו מגדרם כדי לעזור ליהודים בשואה - נכון רק במקצתו: אמנם להולנד כמות חסידי אומות העולם השנייה במספר (5,351 חסידים), אך מתוך 140 אלף יהודים שחיו בהולנד ערב מלחמת העולם השנייה, יותר מ־100 אלף נספו ורבים נרדפו והוסגרו לידי הנאצים. אז נכון שלאורך השנים ההולנדים בלטו בתמיכה מדינית בישראל, אבל מפה ועד צדיקים? הדרך ארוכה.
הסיבות האחרות, המודרניות יותר, מעניינות לא פחות. נבחרת הולנד מאופיינת בססגוניות; היא לובשת כתום עז שעושה משהו לנשמה, והאוהדים והאוהדות ההולנדים שוטפים את המסכים בשמחת חיים שגם אנחנו היינו שמחים לקבל ממנה מנה הגונה.
וקיים גם עניין הלוזריות, שתמיד קל להתחבר אליה. הדורות הקודמים של הישראלים גדלו על כישלונות סדרתיים של ההולנדים במונדיאל. הולנד היא הנבחרת היחידה בעולם שהגיעה לגמר המונדיאל שלוש פעמים, אך מעולם לא זכתה בגביע. לנו, הישראלים של פעם, הלוזריות והאנדרדוגיות עושות משהו, אולי כי זה קו הדמיון היחיד של הולנד איתנו, לצד כל ההפכים שגורמים לנו לאהוב אותה.
מאחורי כל מדינה אהובה עומדת גם עיר אטרקטיבית, ואמסטרדם היא אחת האהבות הגדולות של הישראלים. היא חופשית, צעירה, עמוסה בתרבות אבל גם ידועה בשובבות שלה עם הקנביס החוקי ועם החלונות האדומים. עד שהגיעה ברלין, אמסטרדם היתה מקום מפלט בלעדי לצעירים ישראלים, ולכן אין זה פלא שכיום - בעידן הברלינאי - מתחילה להתפתח לנו מתחת לאף אהדה המונית גם לנבחרת גרמניה, עניין שנחשב לטאבו עד לפני פחות מעשור.
אבל בכדורגל - היכולת מדברת. ואם נזקק את האהדה להולנד במישור המקצועי, נגלה שזו נבחרת שתמיד שיחקה כדורגל שובה עין בהתאם לאסכולת ה"טוטאל פוטבול", שבה כל השחקנים תורמים באופן שווה למאמץ בהגנה ובהתקפה. המוציא לפועל של הפילוסופיה הסוחפת בשנות ה־70 היה יוהאן קרויף, בעל השיער הגולש והעיניים התכולות. שוב, כל מה שאנחנו לא - ולכן כל מה שנרצה להיות.
אני אוהד את הולנד בזכות השער הבלתי נשכח של מרקו ואן באסטן בגמר אליפות אירופה ב־1988 - פצצת "וולה" מזווית בלתי אפשרית. בהמשך האהדה התחזקה בזכות כוכבים דוגמת דניס ברגקאמפ ואדגר דווידס. היום זה תורו של אריאן רובן, שמגדל דור חדש של ישראלים אוהדי הולנד. אבל המודל של האוהד הישראלי השתנה: היום רבים הולכים רק אחרי המנצח. אז רובן חייב הפעם ללכת עד הסוף. גם בשבילי.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
