בעיה של הערכת חסר

בצה"ל אמרו אמש שהתשובה ברורה: מה שהיה הוא שיהיה. אם הדרג המדיני לא יסיר את המצור מהרצועה - היא תיעצר. באותן השיטות, על ידי אותם הלוחמים, פשוט כי אין דרך אחרת לפעול בים. ולמרות זאת, אפשר להעריך שבהיתקלות הזאת - שעלולה להתרגש בעוד יום-יומיים - דברים ייראו אחרת. האפשרות של קרב אלים לא תילקח עוד כ"תרחיש קיצון", אלא כמשהו שסבירותו גבוהה בהרבה ומחייבת פתרונות שימנעו תוצאה דומה.

למען הסר ספק, האחראים לאירוע הם בראש ובראשונה משתתפי המשט, מי שדיברו שלום ועשו מלחמה. בוודאי אסור להטיל שום אחריות על לוחמי השייטת, שהתכוננו למטר גידופים ויריקות ונאלצו להתמודד עם אלימות קשה. מבחינתם זו היתה סכנת חיים, ובסיטואציה כזאת הם היו חייבים להגן על עצמם. התחקירים יעלו בוודאי תהיות נקודתיות, אבל עיקרם צריך להתמקד לא במה שעשה הלוחם הבודד אלא במערכת הרחבה: האם חסר היה מודיעין על אמצעי הלחימה שנצברים שם ועל הלכי הרוח המסוכנים בקרב הפעילים, והאם אפשר היה לנקוט דרכים אחרות שיאפשרו השתלטות חלקה יותר ומדממת פחות. גם אם התשובה תהיה חיובית (וסביר שכך יהיה), היה רצוי להימנע ממחול השדים המוכר במחוזותינו - שהחל כצפוי כבר אתמול - של האשמות והטלת רפש במי שפיקד ומי שביצע. זה בוודאי לא מה שיחלץ את ישראל מהתסבוכת המדינית, וזה גם לא יסייע בעמידה מול מה שעלול להתרגש מבית ומחוץ: מהאו"ם לגליל, מאנקרה לעזה, שם בוודאי מקווים כי אירועי אתמול יבקיעו את חומת המצור שסוגרת על הרצועה.

אם זה יקרה, הנזק הקל יהיה הברחת אמצעי לחימה לעזה. הנזק הכבד בהרבה יהיה בהכרה שניתן לא רק לפגוע בשייטת, אלא גם לכופף את מדינת ישראל.