צריך לקרות משהו שמן הסתם לא יקרה כדי שישראל תצא בשלום ממשט הפרובוקציה לעזה. למשל, שהוא יבוטל במפתיע, או שהספינות יגיעו אל מול חופי עזה, יעשו סיבוב נוכחות - ויחזרו הביתה. בתסריט כזה יימנע העימות שיגרור מכה דיפלומטית והסברתית (נוספת) לישראל. בואו נעצור כאן את החלומות ונחזור למציאות. כמעט כל מי שעלה על הספינות האלה בא לחפש אקשן, צרות, עימות. יש שם מפגינים מקצועיים, אנרכיסטים, פוליטיקאים ועיתונאים, ערב רב של קבוצות שהמכנה המשותף היחיד שלהן הוא הרצון לתפוס כותרת. ומכיוון שכך, שום דבר לא יכניס את התבונה לראשם, אותה תבונה שתגיד להם שאין שום סיכוי שהם יצליחו להגיע השבת לעזה, שיש כאן עימות מיותר שהדבר האחרון שהוא יביא זה מזור לצרותיהם של אומללי עזה. בסרט הזה נדרשת ישראל לבחור בין ברירה רעה לרעה יותר. הרעה היא לאפשר לספינות להגיע לעזה. אם זה יקרה, המשט הנוכחי יהיה פרומו להסתערות ימית על עזה, שתאפשר הברחות אמצעי לחימה ומחבלים בדרך הים. מה נגיד אז למצרים - שאנחנו דורשים מהם לסגור את מעבר רפיח ולאטום את המנהרות? או לאמריקנים, שמסייעים לנו להילחם בהברחות מהים- לכן החליט הקבינט שהספינות לא עוברות. גם במחיר של עימות ודאי. זה יהיה לא נעים בתקשורת, אבל אפשר לצמצם את הנזק. למשל, במיסוך הצפוי של תקשורת שימנע במהלך היממות הקרובות כל תקשורת מהספינות ואליהן. התוצאה היא שתמונות ראשונות ייראו רק אחרי שכולם - הנוסעים, החיילים, וגם העיתונאים - יהיו על החוף, בשליטה ישראלית, בלי יכולת לעורר פרובוקציה, בטח שלא בשידור חי מלב ים. בדרך נדרשת תבונה מבצעית של הפיקוד, ובעיקר של לוחמי הקומנדו שישתלטו על הספינות. הם יידרשו לדעת להבליג על קללות ויריקות, אפילו על מכות, ובלבד שחייהם לא בסכנה. נעים זה לא יהיה, אבל אם זה גם לא יהיה אלים אז נשארה רק חצי צרה - זו של ההסברה. ואם אחרי כל זה גם תהיה לנו התבונה לקחת את משלוחי הסיוע ולהעבירם לעזה, אז עשינו עוד צעד. זה לא ישכנע את אלה שנגדנו (מישהו אמר טורקיה-), אבל לפחות נדע שנהגנו נכון. רק אסור לשכוח שהרבה אחרי שהנוסעים יגורשו והספינות יעזבו, נישאר עם הבעיה האמיתית - עזה.
