כגרמנייה שעברה לגור בישראל לפני כמה חודשים הספקתי להיחשף לכמה וכמה חתונות - ואין לי ספק כי חתונה ישראלית היא אירוע ספקטקולרי בפני עצמו. הדבר הראשון שניכר בכל החתונות הוא שישראלים לא חוסכים - בהוצאות ובאנרגיה - כדי לכבד את המאורע. נדמה לי שלכל החתונות בישראל יש אותם מרכיבים מהותיים: רשימת אורחים שלא פוחתת ממספרים בני שלוש ספרות לפחות, מיד אחרי טקס החופה מגיע הזמן למוסיקת טראנס, וכשהחתן והכלה מגיחים למרכז הרחבה כולם מסביבם קופצים בריקודי שמחה של קנגורואים שסובלים מליקויי רגליים מסוימים.
בשבוע שעבר שוב הזדמן לי לקפוץ לכמה שעות לאוסטרליה. אין ספק, חתונה ישראלית נותנת בראש, שוב נוכחתי לדעת. אני יודעת שהישראלים מורכבים מאשכנזים ומספרדים, והפעם מדובר במשפחה ממוצא מזרחי שהזמינה את האורחים הנרגשים לחתונה של הבת השנייה. אמה של הכלה לבשה שמלה ורדרדה. אחותו של החתן היתה שיכורה כבר בריקוד הראשון, כך הנחתי, אם כי סביר שמהצד של המשפחה בטח גם אני נחשבתי לשיכורה, אחרת קשה להסביר מדוע הבלונדינית היחידה בחתונה ניסתה להפגין את כישוריה בשילוב של ריקודי בטן וטראנס.
הטקס עצמו התחיל במה שנראה כהדהוד לקרב איגרוף זוהר בלאס וגאס, כשהדי.ג'יי הנלהב מזמין את הקהל בחגיגיות להתקרב לחופה, והרב המכובד היה נראה כשופט בקרב שעתיד להתקיים. לא הייתי מופתעת אם הדי.ג'יי היה מכריז "בואו נתכונן לקרב האיגרוף הגדול" משום שהחתן, בבגדים מבהיקים, צעד עם הכלה לטקס לצלילי "Eye of The Tiger" הזכור מהסרטים של סילבסטר סטלון. בכלל, הספקתי להתרשם שקוד לבוש הוא לא משהו שהישראלים נוהגים להיצמד אליו. בשעה שהגרמנים עוטים על עצמם את החליפה המכובדת ביותר לאירוע כזה, כאן נראה שחליפות הן דווקא משהו שנחשב כדבר שעלול לחבל בחשיבות האירוע.
בכל מקרה, אחרי שכולם התקרבו לזירת האיגרוף - אני מתכוונת לחופה - הרב החל במה שנשמע לאוזניים זרות כמו שיר היפ הופ טוב עם קהל נלהב. אני הוקסמתי מההדים שהשמיע הרמקול בשעת הברכות.
וכיוון שכבר הספקתי להבין שלישראלים קצת קשה להקשיב במשך יותר משתי דקות לכל טקס כלשהו, הדי.ג'יי לא הפסיק להעיר הערות בזמן החופה, ואני הרגשתי כאילו הוא מעודד את הקהל והמעורבים בקרב האיגרוף להישאר גם לסיבוב השני. הכלה הנרגשת נראתה לי כמי שבכל רגע עומדת לזרוק את החתן שכבר הזיע לתוך החולצה הבוהקת שלו. כשהסתיימו הברכות, זייף בן הזוג הנפלא והאשכנזי שלי צהלול מזרחי לעבר חלל האוויר - ולא יכולתי שלא להבחין שגם הוא נראה כמי שגם בשבילו הרגע שעליו חלם כל חייו - התגשם. הרבי המשיך בברכות במקצב הראפ, וכשסיים, המשיך בדרכו, עם כולם, אל דוכני האוכל. כן, ברור לי שבשביל הישראלים לא יכולה להיות סיטואציה יותר נורמלית מזו: כולם צועדים בדרך לאוכל.
מאז בואי לארץ הייתי בלא מעט חתונות שונות - באחת מהן הכלה שברה את הרגל על רחבת הריקודים ובאחרת כולם הצטרפו למעגל תימני. בסיכומו של דבר, כשאני מנסה להשוות בין חתונות שנערכות כאן ובין חתונות אירופיות בגרמניה, ההבדל הראשון הוא שבישראל חתונה היא עניין גדול ובלתי נשכח בעבור כולם. בשעה שבגרמניה שומרים על פרופיל נמוך, מזמינים רק את המעגל הקרוב ביותר ולרוב מדובר באירוע מצומצם ומאופק, הישראלים, כמו בכל דבר, אוהבים לעשות את הכל גדול יותר, רועם יותר, קשה יותר. ואם מרחיבים את הפרספקטיבה לעולם הגדול, ניכר שגם בעניין החתונות, כמו בדברים רבים אחרים בארץ, ניכרת ההשפעה של הדוד הגדול מאמריקה.
דבר אחד, בכל אופן, באמת ייחודי רק לישראל. כשהאורח הראשון מתחיל לרקוד כמו קנגורו, אתה כבר יודע איפה אתה נמצא ואיפה תהיה בעוד כמה דקות: על רחבת הריקודים. למעשה, כשמתרגלים לכך, לבוא לחתונה ישראלית זה כמעט כמו לבוא הביתה. אבל לא לפני שאני מתחילה לקחת שיעורים בריקודי בטן.
הכותבת היא עיתונאית ופסיכולוגית גרמנייה שעברה מברלין לתל אביב בחודשים האחרונים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו