נשארתי עם דירה להשכיר

הומלסים הביתה - זו למעשה הקריאה שיוצאת היום לאינספור זוגות צעירים, עם הקשחת התנאים והקטנת האחוזים של ההלוואה לקניית דירה.

מבחינתי נגזר הדין: כנראה שלא אהיה בעל בית לעולם. הרי גם את מאות אלפי השקלים שנדרשו עד כה אני עדיין מנסה לגרד, והנה מודיעים לי משומקום: "חביבי, העלנו את הרף בעוד 200 אלף. רות, סוף".

אני מדבר אליכם מתוך ניסיון של ארבעה מעברי דירה בשבע שנים. זה מחסל כל סיכוי ליציבות בחייה של משפחה קטנה, שתלויה בקפריזות של בעלי הדירה. מפחיד לחשוב מה יקרה ביום שלא אמצא ערבים. אמנם, רוב המשכירים היו טובים אלי, אבל אז הגיעה הקפיצה בשכר הדירה, נטולת כל פיקוח או התחשבות בחוזה החתום-פרוץ.

לפני חודש שכרנו בית, הרחק מהמרכז הגיאוגרפי של רבים אחרים שמבזבזים כספם על דירות בעיר. שלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו חיים במקום חלומי. בעל הבית נוח, ונוף מהמם מחליף את הזקן בלי החולצה שתלה מולנו כביסה בשנים האחרונות. אבל עדיין, נדחפתי הצידה: רק כאן, חשבתי, אוכל בתוך כמה שנות חיסכון לקנות למשפחתי את בית חלומותינו.

הדגש יישאר כנראה על חלומותינו. במציאות, עם ההנחיה הטרייה, אני אמשיך לחיות תחת הסטטוס "שוכר". בינתיים, פחד הנדידה ימשיך לרחף, כי ההחלטה הקרה למנוע עוד עשרה אחוזים מהמימון משאירה אותי עם אחוז אחד בלבד - אחוז אימה.