כל מי שעסק אי פעם במאבקי שכר מכיר את הביטוי החוזר עד לזרא, אבל לעיתים קרובות גם בצדק: "השוואת תנאים". עם שתי מילים אלה פונים הצדדים לשביתות ולאחר מיצוי הכעס לחתימת הסכמי עבודה. עתה באה הממשלה ואישרה את הצעת ח"כ דני דנון להחמיר את תנאי האסירים הביטחוניים שבבתי הכלא הישראליים. "השוואת תנאים" לנסיבות חטיפתו ומעצרו הממושך של גלעד שליט. הוא עושה אי שם בתא החשוך של חמאס כארבע שנים, ואין סימן כי המשא ומתן לשחרורו קרוב. אם אי אפשר להגיע לסיכום הגיוני עם המחזיקים בו - כשישראל מציעה תמורת שחרורו יותר מכפי שכל מדינה אחרת היתה מוכנה לשלם - כי אז כדאי לנסות להגיע אליו דרך האם הפלשתינית. זו שבנה רצח וירה וסייע לעבריינים ומוחזק בישראל, וגם היא רוצה לראותו בבית. כדאי לנסות, ובהזדמנות זו לברר עד כמה שחרורו אכן קרוב לליבה. לא מדובר בהשוואת תנאים. רק לכאורה, שכן אף לא מחבל אחד נכלא בישראל בלי שנציג הצלב האדום ראה אותו אפילו פעם אחת ויחידה. כל פורצי המצור על רצועת עזה ייטיבו לעשות אם ישאלו את עצמם למען איזה משטר חשוך ונתעב הם עושים דרך כה ארוכה בלב ים, תוך סכנת עימות עם חיל הים הישראלי. נכונות הממשלה אתמול לעלות על נתיב החקיקה היא צעד מאוחר וראשון בלבד. ממילא לא תסכים לחוק העומד בניגוד לאמנות הבינלאומיות שעליהן חתומה ישראל, ואפילו אם יעקב נאמן היסה את נציגת היועץ המשפטי במהלך הדיון - ההכרעה הסופית תהיה על פי החוק, ולא על פי גחמתו של השר. בכל זאת עומדת לישראל הזכות לשורה של צעדים. ביקורי משפחות ושירותי שק"ם ולימוד במוסדות אקדמיים אינם חובה של מדינה מתוקנת כלפי טרוריסטים שמסתירים מגלעד שליט את אור השמש. עתה נחוצה נחישות, שתפצה במשהו על רפיון הדעת והרוח של ארבע השנים האחרונות. מה שהממשלה מוכנה לעשות בהחמרת היחס לאסירי חמאס כחוק - עליה לבצע בהקדם האפשרי, ללא דיחוי.
