שלוש מילים, זה מה שצריך כדי לסכם את מה שהרגיש הלילה כל אוהד אדום: תודה לך הפועל. תודה על עונת כדורגל מופלאה, חיובית, אוהבת, מרגשת. עונה שבה חלומות התגשמו, והבלתי אפשרי היה למציאות. עונה ששברה עשור מנוחס מאליפויות, והבהירה לכולם שסופו של חיוך לנצח. עונה שבה השרוך הפסיד, והכדורגל ניצח. נכון, הקיזוז. חיפה קופחה, אבל זה היה אצלה ברגליים. בדיוק כמו שהפועל שמטה את הדרבי, חיפה פישלה אתמול. חלומה לחגוג אליפות בשער 5 התנפץ מול הכבוד בכתום. מי היה מאמין שגיא לוזון, דווקא הוא מכולם, יביא דאבל להפועל - ביום שלישי בגביע ואתמול בבלומפילד- כיף היה להיות אוהד הפועל השנה. להתפעל מההגנה של דגלאס, מהגאונות של גילי, מהגולים של שכטר, מקפיצת המדרגה שעשה אביחי. לחגוג את ההצגות מול ראפיד וינה, את ההפתעות מול סלטיק והמבורג, את המלחמה בכפור של קאזאן. להתרגש עם "הגרמני", שניצח על עונה שרוב הדמעות בה היו של אושר. כן, הפועל היתה השנה האור של הכדורגל הישראלי. באירופה, וגם בארץ. הקבוצה הכי שמחה, שניצחה למרות השנאה שהקיפה אותה, ואולי בגללה. הנקמה המתוקה היתה אמש, אבל הרווח הגדול יבוא בהמשך: קאדר גדול של אוהדים, רובם צעירים, שנסחפו בחגיגה והצטרפו השנה ל"צבא האדום". האוהדים האלה למדו העונה את מה שכל אדום יודע: בשביל כבוד צריך לעבוד, ובמקרה של הפועל - לסבול. את התיקו המטופש מול אשדוד ועכו ופתח תקווה, את הדרבי המוחמץ בשבת שעברה, את רכבת ההרים המטורפת של אתמול - עם יתרון, והרחקה, ושוויון, ופנדל שהוחמץ - עד לתחנתה הסופית, המושלמת, הרבה מעבר לדקה ה-90, עם אליפות שמכל המקומות בעולם נחתמה דווקא במגרש של בית"ר. עכשיו הפנים לאירופה, אינשאללה לליגת האלופות. אבל רגע לפני שאנחנו מתפנים להתחנן להראל-את-טביב להשאיר את כ-ו-ל-ם (ולהחתים עוד כמה), אי אפשר שלא להיזכר בכמה דברים שנכתבו כאן בשבוע האחרון, ולענות להם במשפט אחד קצר וממצה: מכבי שלום, מכבי שלום, איך זה לראות דאבל אדום-
