שמחה לאיד

בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים עוסקים ברדיפה אחר האושר ובניסיון להגדירו. באותה מידה אני מנסה לתהות, האם כמכביסט אני שמח היום, ואם כן, מדוע? האם עצם העובדה שתוצאת התיקו שהושגה שלשום בדרבי תמנע, ככל הנראה, מהפועל תל אביב את אליפות המדינה בכדורגל, צריכה או יכולה להפוך אותי לאדם שמח?

אחרי התייעצות עם הגורו מנוקיה, ולאחר שקראתי מכתבי המר"ן המקובל, שמעון מזרחי, מסקנתי היא שלא. אינני אדם מאושר. השמחה לאידם של אחרים אינה חלק ממאפייני אישיותי ואינה חלק מהמכביזם האמיתי. יותר מכל, אני מסופק. מסופק מהתוצאה של המשחק ומסופק מהשלכותיה.

עד לאחרונה, עניין של שנים בודדות, הייתי שייך לאסכולת האוהדים הנאיביים של מכבי תל אביב. בין מאפייני אותה נאיביות, היתה אדישותי להישגי היריבות במפעלים אירופיים שונים, הן בכדורגל והן בכדורסל. הצלחותיה של הפועל ת"א בגביע אופ"א אמנם לא שימחו אותי, אבל באותה מידה גם לא גרמו לי לשקוע בדיכאון קיומי. כשראיתי אוהדים אדומים שמחים, תקפה אותי תחושה קלה של בחילה אבל המשכתי הלאה.

אבל אז ידידיי ומכריי בקרב האנרכיה האדומה ניסו להסביר לי את גישתי הקלוקלת. "תסתכל על אנגליה", הם אמרו לי, "תביט על אוהדי צ'לסי וליברפול", הם ניסו להסביר. אך כאשר הבטתי בהם ראיתי רק חבורה של גברים לבנים חיוורים עם בעיות שיניים קשות ולא יותר. "לא מצפים מאוהד צ'לסי לשמוח כשליברפול מנצחת את ברצלונה", הם נימקו, "וזאת תרבות ספורט אמיתית", הם נבחו לעברי בניסיונם לתרץ בפניי את מיצגי השנאה שלהם כלפי כל מה שצהוב.

"גם בממלכה הבריטית שרים שירי שואה ומייחלים ליום שבו החיזבאללה יפציץ את נוקיה-", הקשיתי עליהם. "ברור", הם השיבו, "ואפילו גרוע מזה". לרגע כמעט השתכנעתי אבל אז נזכרתי שאני בלבנט. נזכרתי שאצלנו לא ממש משחקים כדורגל, אלא רואים 20 שחקני שדה רודפים אחרי כדור ומתחרים ביניהם מי עושה את הגליץ' היפה ביותר. יותר מכל נזכרתי שלצד העובדה כי אנגליה היא מולדת הכדורגל, היא גם מולדת החוליגניזם הפשיסטי והמכוער. החלטתי לא להשתכנע.

אמנם כאוהד עברתי לאחרונה תהליך מסוים של רדיקליזציה, אבל בחרתי שלא להידבק בשפעת השמחה לאיד ובווירוס השנאה שמאפיין כל כך את האדומים. השנים האחרונות אינן צבועות בהישגים צהובים, אבל אין זה אומר שעלינו לעסוק בהפסדים ובניצחונות של אחרים. לכן אני רק מסופק. מסופק מהעובדה ששחקני מכבי עשו שלשום את המוטל עליהם, לא פחות ולא יותר. הם הופיעו למשחק מול קבוצה עדיפה עליהם, שיחקו כדורגל משעמם וחסר השראה והגיעו להישג השני בחשיבותו לאחר ניצחון עבור כל שחקן וכל אוהד צהוב - למנוע מהיריבה השנואה לקחת אליפות.

שכן סדרי העולם תמיד חייבים להישמר - הקבוצה האדומה מציגה כדורגל שוטף וטוב, וברגע האמת מפסידה את האליפות. בגללנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו