שמחה לאיד

איך שגלגל מסתובב לו. במשך שנים סימל המכביזם בישראל את השאיפה לניצחון בכל מחיר, את הרצון להיות הכי טובים, בלי לספור אף אחד ממטר.

מכבי תל אביב. די היה בצירוף שלוש המילים האלו בלבד כדי לתאר משהו מורם מעם, גדול יותר מכל האחרים, לפחות בעיני אוהדי המועדון. ועכשיו הם מלקטים שאריות כמו אחרוני הקבצנים רגע לפני סגירת השוק, נהנים מהתוצרת שנזרקה בסוף היום, כמעט בחינם - השמחה לאיד. זה מה שנשאר להם.

אותה שמחה לאיד, יש להודות, אינה המצאה של הצהובים, ולמרות שיש נטייה לחשוב כך אף אינה נחלת הספורט הישראלי בלבד, אלא מוטיב מרכזי בספורט העולמי. כאן אצלנו היתה זו דווקא המומחיות של אוהדי הפועל תל אביב, ששיכללו אותה במהלך שנים ארוכות. בשנות ה-80 וה-90, לפני כל פיינל פור בהשתתפות קבוצת הכדורסל של מכבי - אירוע שהפך לחג לאומי ומתלהם - היו מופיעים במדורי הספורט האייטמים הקבועים על כך ש"יש מי שלא רוצה שמכבי ינצחו" (עוכרי ישראל, כמובן). וכשהנבואה היתה מתגשמת תמיד נמצאו כמה אדומים חוגגים עם שמפניות בכיכר.

אחד הרגעים המרגשים עבור כל אוהד הפועל באשר הוא היה אובדן האליפות של מכבי ב-1993, לראשונה אחרי 453 שנה או משהו כזה, במשחק בגליל העליון. כמה מאוהדי הפועל היו באותו ערב במשחק באולם אוסישקין, ולא הרשו לעצמם לפספס את ההזדמנות לחגוג. הם קפצו לשדה דוב הסמוך, שם המתינו למטוס שהחזיר את המכבים מהצפון. האדומים העניקו לשחקני מכבי קבלת פנים חמה ושירי תודה והוקרה...

גם בכדורגל לא חסרו רגעים של אושר לנוכח הפסדים של מכבי, וגם בליגות הבכירות באירופה, בכל ענפי הספורט, התופעה ידועה ולגיטימית.

אבל, בכל זאת, וכאוהד הפועל שנהנה שנים רבות מהשמחה לאיד ונמצא כעת בצד השני, אני מודיע שאל תאמינו למי שאומר שאין שמחה כמו שמחה לאיד. נכון, התחושות שעולות לנוכח כישלון של היריב הכי גדול שלך - הצהובים - יכולות להיות עילאיות, אבל כשאתה נמצא בצד המנצח, הן עילאיות עוד יותר. הן שלך בלבד, לא "מושאלות".

הפועל תל אביב אמנם לא ניצחה בדרבי וכנראה גם לא תזכה באליפות, אבל לאורך כל העונה נהנו האוהדים מרגעים בלתי נשכחים של אושר, עם ניצחונות גדולים בליגה, כדורגל שמח וקמפיין אירופי שכל אוהד מקבוצה אחרת יכול רק לחלום עליו.

ומכבי? מה שהם יזכרו מעונה שלמה הוא משחק אחד, שנגמר ב-0:0.

העמדה מעוררת הרחמים שאליה הגיעו אוהדי מכבי היא שיאו של תהליך מתמשך שעובר על הספורט הישראלי, תהליך שבו הרצון להרוס עולה על הרצון לבנות, תהליך שהמועדון הצהוב מייצג אותו כיום, מקצועית וניהולית. מבלי להיכנס לניתוחים מעמיקים השמורים למדורי הספורט, מדובר כיום בקבוצה עם שחקנים בינוניים ושליט כל יכול העונה לשם אבי נמני שנהנה מתמיכה בלתי מוסברת, ובלתי מנומקת מבחינה ספורטיבית, של אלפי מאמינים אדוקים לובשי צהוב-כחול. היה מביך לראות בשבת את כל אוהדי מכבי שרים לנמני בטירוף משיחי "להיות איתך בכל דקה" תוך שהם מתעלמים מהעובדה שההישג הכי גדול שהוא הצעיד את הקבוצה אליו העונה הוא אובדן האליפות של הפועל. אבל אלה נהיו הסיבות לשמחה בכדורגל.

אותה שמחה לאיד, שקיבלה במהלך הדרבי ביטוי עם כל איתות על שער של מכבי חיפה במשחק המקביל, כנראה טישטשה אצל המכביסטים את העובדה שעוד עונה חלפה והקבוצה שלהם לא מצליחה להתרומם. כל מה שנשאר להם זה להרוס, כי לבנות הם כרגע לא יכולים. בכדורגל הישראלי זו כנראה סיבה למסיבה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו