"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לזכור את גולדה - ואת נקמת מינכן

,עודכן

אלוהים אכן "לא עבד" אצל האם השכולה הטרייה רחל פרנקל. כבר בבואה לחזק בדברים אלה את לב הצעירים לבל יישברו למשמע בשורות רעות, חשה כי הגרוע מכל מגיח לעברה.

היא קיוותה, אך ידעה בסבירות גבוהה כי לשווא. השטן ביצבץ מן הרגע הראשון.

עתה הכל מתפללים שיעלה בידי שלוש משפחות המופת להתמודד עם הכאב הפולח את ליבן, אבל הבוקר אנו באים לבכות ולזעוק ולתהות. לפני הכל, ובראש ובראשונה, זהו יום של קינה, והוא קודם לחשבון הנפש.

הבוקר נחזור למילים הישנות, שאולי הן נדושות אבל אין אמיתיות מהן. נבכה את זיו הנעורים ונתייפח עת נקרא חזור־וקרוא את השורות האלמותיות בקינת דוד, וניצמד ל"יעמוד לקץ הימים" ונדבק במנהגי האבלות בטרם נלך בעקבות האימהות אל חלקת העוצמה, אל ה"אל תישברו" המרשים, שהשמיעה אמא פרנקל באוזני באי הכותל המערבי.

הפעם לא נגרע מן הכעס והחרון כלפי כל מי שמגלה ברגעים כאלה הבנה למצבו של האחר, האויב הקם עלינו לכלותנו. לא נסלח, ושלא ידברו אלינו בקול צונן.

אין לפייסנו בעודנו זועמים על אובדן שלושה יקירים שכל חטאם התמצה בתלמודם.

אמש התכנס הקבינט הביטחוני־לאומי בדיוק במקום שבו ישבה בראשו לפני 41 שנים גולדה מאיר. אז זרמו ידיעות סותרות מאולימפיאדת מינכן ובסיומו של לילה נמנו 11 ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים פלשתינים, והאישה הזקנה וכבדת הצעד הזאת אמרה לכל הגנרלים שהקיפו אותה כי אסור שאיש מהרוצחים ועוזריהם יישאר בחיים. היא דיברה בפשטות, והעולם ידע, והרוצחים הפלשתינים ממינכן התהלכו עלי אדמות עם אות קין לראשם, אבל לא כמחסה אלא כאזימוט לכדור עופרת כחול־לבן.

ביצועה המלא של פקודת גולדה התארך כדי 20 שנים. ב־1992 נהרג אחרון הטרוריסטים אשר נטלו חלק בטבח הנורא בכפר האולימפי. עד יום מותם נעו ונדו בארץ, תמיד בנסיגה מבוהלת.

השאלה איזו מדיניות תנהל ישראל מול חמאס והרשות הפלשתינית ותושבי חלחול החלה להתברר אמש בישיבת הקבינט, וזו רק ההתחלה. אך אין זה סוף־פסוק. מה שהוחלט ייסרק מחדש, ומה שטרם נגעו בו יעלה לדיון. יש עימותים ישראליים־פלשתיניים שהופכים לסמל, לדגל, לצמתים חדשים ביחסי שני העמים יותר ממעשי רצח אחרים.

לא כל המרכיבים תפסו את מקומם בתמונת המצב. עוצמת הקהילייה הבינלאומית מנוטרלת לימים הקרובים, אבל תחזור למקומה הקבוע בתוך שבוע. מוקדם לאמוד מה יהיה הנתיב שתפלס ישראל לעצמה בהקשר למלחמה בטרור. אך אמת אחת יכולה לצוץ כבר עתה מתוך הדמע והכאב ובכי התמרורים, ועם זאת בפיכחון גמור: זיכרו את מינכן. זיכרו את גולדה. לכו בעניין זה לאורה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר