לזכור את גולדה - ואת נקמת מינכן

אלוהים אכן "לא עבד" אצל האם השכולה הטרייה רחל פרנקל. כבר בבואה לחזק בדברים אלה את לב הצעירים לבל יישברו למשמע בשורות רעות, חשה כי הגרוע מכל מגיח לעברה.

היא קיוותה, אך ידעה בסבירות גבוהה כי לשווא. השטן ביצבץ מן הרגע הראשון.

עתה הכל מתפללים שיעלה בידי שלוש משפחות המופת להתמודד עם הכאב הפולח את ליבן, אבל הבוקר אנו באים לבכות ולזעוק ולתהות. לפני הכל, ובראש ובראשונה, זהו יום של קינה, והוא קודם לחשבון הנפש.

הבוקר נחזור למילים הישנות, שאולי הן נדושות אבל אין אמיתיות מהן. נבכה את זיו הנעורים ונתייפח עת נקרא חזור־וקרוא את השורות האלמותיות בקינת דוד, וניצמד ל"יעמוד לקץ הימים" ונדבק במנהגי האבלות בטרם נלך בעקבות האימהות אל חלקת העוצמה, אל ה"אל תישברו" המרשים, שהשמיעה אמא פרנקל באוזני באי הכותל המערבי.

הפעם לא נגרע מן הכעס והחרון כלפי כל מי שמגלה ברגעים כאלה הבנה למצבו של האחר, האויב הקם עלינו לכלותנו. לא נסלח, ושלא ידברו אלינו בקול צונן.

אין לפייסנו בעודנו זועמים על אובדן שלושה יקירים שכל חטאם התמצה בתלמודם.

אמש התכנס הקבינט הביטחוני־לאומי בדיוק במקום שבו ישבה בראשו לפני 41 שנים גולדה מאיר. אז זרמו ידיעות סותרות מאולימפיאדת מינכן ובסיומו של לילה נמנו 11 ישראלים שנרצחו בידי טרוריסטים פלשתינים, והאישה הזקנה וכבדת הצעד הזאת אמרה לכל הגנרלים שהקיפו אותה כי אסור שאיש מהרוצחים ועוזריהם יישאר בחיים. היא דיברה בפשטות, והעולם ידע, והרוצחים הפלשתינים ממינכן התהלכו עלי אדמות עם אות קין לראשם, אבל לא כמחסה אלא כאזימוט לכדור עופרת כחול־לבן.

ביצועה המלא של פקודת גולדה התארך כדי 20 שנים. ב־1992 נהרג אחרון הטרוריסטים אשר נטלו חלק בטבח הנורא בכפר האולימפי. עד יום מותם נעו ונדו בארץ, תמיד בנסיגה מבוהלת.

השאלה איזו מדיניות תנהל ישראל מול חמאס והרשות הפלשתינית ותושבי חלחול החלה להתברר אמש בישיבת הקבינט, וזו רק ההתחלה. אך אין זה סוף־פסוק. מה שהוחלט ייסרק מחדש, ומה שטרם נגעו בו יעלה לדיון. יש עימותים ישראליים־פלשתיניים שהופכים לסמל, לדגל, לצמתים חדשים ביחסי שני העמים יותר ממעשי רצח אחרים.

לא כל המרכיבים תפסו את מקומם בתמונת המצב. עוצמת הקהילייה הבינלאומית מנוטרלת לימים הקרובים, אבל תחזור למקומה הקבוע בתוך שבוע. מוקדם לאמוד מה יהיה הנתיב שתפלס ישראל לעצמה בהקשר למלחמה בטרור. אך אמת אחת יכולה לצוץ כבר עתה מתוך הדמע והכאב ובכי התמרורים, ועם זאת בפיכחון גמור: זיכרו את מינכן. זיכרו את גולדה. לכו בעניין זה לאורה.