נחמדים היוונים: זורבה, בוזוקי, אוזו. הם גם אוהבים ממשלות סוציאליסטיות - מקסימום שכר בעד מינימום עבודה. 15 משכורות בשנה, פנסיה שמנה בגיל 61. הרבה יוונים מועסקים שם בסקטור הציבורי ובמונופולים, וכמו אצלנו הם זוכים לשכר מופקע בזכות הקשר הון-שלטון המפיק משטר של רגולציה מחניקה, פרוטקציה, אוליגרכיה, מונופולים ושחיתות. ורוב הזמן כולם שם חוגגים. רק שבזמן החגיגות האבטלה, הגלויה והסמויה, גדלה, התפוקה ירדה וכעת יוון עומדת לפשוט רגל. אם לא ניזהר, זה עלול לקרות גם אצלנו. אפילו ההון שמפיקים כ-50 מיליון תיירים בשנה לא מנע חוב לאומי עצום ואת תפיחת הגירעון הממשלתי היווני ל-13.6 אחוזים מהתוצר (אם בכלל אפשר להאמין למספרים המפוקפקים שעליהם דיווחו הממשלות שם). בתגובה לחובות, יוון לוותה כספים. בנקים אירופיים - אשר כמו כמרבית הבנקים בעולם לא מצטיינים כיום בשיקול דעת ובזהירות - הלוו ליוון כ-200 מיליארד דולר, והריבית עליהם גדלה ככל שהחשש מפני חדלון הפירעון של יוון התעצם (הריבית על אג"ח קצרות הגיעה ל-20 אחוזים לשנה!). האיחוד האירופי, ובייחוד גרמניה - אשר הבנקים שלה ואזרחיה עלולים להיפגע מהמפולת הפיננסית שתגרור פשיטת רגל יוונית - נוהגים כרגע כדרכם של הפוליטיקאים: בלבול וחוסר החלטיות המחריפים את המשבר. אך גם היוונים, שהתרגלו לחיות על חשבון הזולת, לא ממהרים לקצץ בשכר בפנסיות המופקעות או במחירי המונופולים. מנהיגי האיגודים המקצועיים שם מתגעגעים כנראה למרד הקומוניסטי הפופוליסטי שכמעט הרס בעבר את יוון, ועולים עתה על בריקדות. הם מבעירים את אתונה כאילו ל"ג בעומר חוגגים ביוון בכל יום, בכל העוצמה. השאלה היא מה אפשר לעשות. יש הגורסים שיש לתת לממשלת יוון לפשוט את הרגל. רק כך אפשר יהיה לחנך את הסוציאליסטים היוונים כי הכנסה לאומית יש לייצר לפני שמחלקים אותה בצורה מופקרת המונעת צמיחה. רק כך אפשר יהיה לבנות את כלכלת יוון על יסודות מוצקים. לעומת זאת, אחרים חוששים מאפקט הדומינו: פשיטת רגל יוונית עלולה למוטט את המבנה הפיננסי הרעוע של גוש היורו, וזאת בייחוד על רקע העובדה שגם פורטוגל, ספרד ואירלנד מתקרבות למצב של אי פירעון. פאניקה בשווקים תעלה את מחיר ההון ואת מחיר החוב והיא עלולה לדרדר אותם לאבדון. זו הסיבה שהיוונים והאירופאים כולם חרדים כעת מפני הבאות. בכל הנוגע אלינו, ראוי שנסתייע במשבר היווני כאות אזהרה. גם אצלנו ישנם מנהיגים "חברתיים" לכאורה אשר דורשים להרחיב את הגירעון התקציבי. הם מתבשמים מירידת החוב הלאומי של ישראל ל-86 אחוזים מהתוצר חרף העובדה שההישג הזה הושג דווקא בזכות הקיצוצים ה"אכזריים" שביצע בשעתו נתניהו, לצד הרפורמה בשוק ההון (ה"חברתיים" ממשיכים, אגב, להשמיץ את הרפורמה על אף שהיא מנעה את קריסת הבנקים). אותן "רפורמות אכזריות" הן גם אלה שהצילו את קרנות הפנסיה שלנו מפשיטת רגל והחזירו את המשק לצמיחה מזורזת אחרי 20 שנים של נסיגה. בדרישתם להגדלת הגירעון החברתיים מתעלמים גם מגירעון של 500 מיליארד שקלים בפנסיה התקציבית ומגירעון של 200 מיליארד בביטוח הלאומי, המקפיצים את החוב הלאומי הריאלי שלנו לכ-150 אחוזים למעשה. פוליטיקאים כמו שלי יחימוביץ', עופר עיני, אבישי ברוורמן וחבריהם לאסכולה הסוציאליסטית אמורים לדעת לאיזו קטסטרופה עלולה ישראל להידרדר אם בעקבות הגדלת הגירעון ייגרם אובדן אמון במשמעת הפיסקלית של ישראל. הגדלת הגירעון תעלה את מחיר החוב של ישראל לשחקים ותסתום את מקורות האשראי שלה.
