המיתוס של "גבולות" 1967

דחייתו של אבו מאזן את ההצעה למדינה בגבולות זמניים, כפי שפורסם בעיתון "הארץ" ביום שישי שעבר, לוותה בהצהרה שלפיה כל הסדר מדיני עם ישראל יהיה על בסיס "גבולות 1967". גם במאמר משותף שפורסם לאחרונה ב"וושינגטון פוסט" קראו זביגנייב בז'ז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר, וחבר הקונגרס לשעבר סטיב סולארז לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני "על בסיס גבולות 1967".

מתברר שמספר הולך וגדל של אנשים, כולל גורמים רשמיים ואנשים בעמדות מפתח, סבורים שהיה גבול מוכר בין הגדה המערבית לבין ישראל בשנת 1967 וכי ישנה חשיבות רבה להשיב את הגבול הזה לקדמותו. ועם זאת, הדיון מבוסס כולו על הצגה מעוותת של המשמעות של קווי 67' בהתחשב בעובדה שבגדה המערבית מעולם לא היה גבול בינלאומי מוכר.

נראה שאפילו מזכירת המדינה הילארי קלינטון כשלה בלשונה כאשר במהלך ביקור בבחריין בפברואר השנה היא אמרה כי "אנו מאמינים שגבולות 1967, בצירוף חילופי שטחים, צריכים להיות במרכז הדיונים על הגבולות".

משפט זה סתר את העמדה הרשמית של ממשל אובאמה שאותה היא ניסחה בעצמה בזהירות רבה. על פי העמדה הרשמית, ארה"ב מאמינה שניתן לפשר בין הדרישות הפלשתיניות לחזרה לקווי 67' לבין הדרישות הישראליות לגבולות בטוחים המתחשבים בצורכי הביטחון של ישראל ובמציאות בשטח. קלינטון תיקנה את עצמה לאחר מכן.

יש לזכור כי קווי 67' הם לא יותר מאשר קווי שביתת הנשק מ-1949. בעוד שבחזית המצרית והסורית היתה היסטוריה של גבולות בינלאומיים מוכרים שחצצו בין המנדט הבריטי לשכנותיו, הרי שלאורך החזית הירדנית מה שקבע את קו שביתת הנשק היה לא יותר מאשר הנקודה שבה עצרו הכוחות הישראליים והערבים בתום מלחמת השחרור בתוספת שינויים קלים בלבד. למעשה, קווי 49' שהפכו בשלב מאוחר יותר ל"גבולות 67'" היו קו צבאי ותו לא.

גם סעיף 2 של הסכם שביתת הנשק עם הירדנים מציין בפירוש שאין בהסכם בכדי לסכן כל תביעה טריטוריאלית עתידית של מי מהצדדים, וזאת מכיוון שההסכם "הוכתב באופן בלעדי על ידי שיקולים צבאיים".

במילים אחרות, קווי שביתת הנשק לא הוכרו כגבול בינלאומי. כתוצאה מכך, הירדנים שמרו את הזכות מ-49' לדרוש שטחים בתוך ישראל לטובת הצד הערבי. ראוי לציין שב-31 במאי 67', ימים ספורים בלבד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, העלה שגריר ירדן באו"ם בפני מועצת הביטחון את הטענה הזו בדיוק, בהדגישו שההסכם הישן "לא קיבע גבולות".

לאחר מלחמת ששת הימים, התעקשו מנסחיה של החלטה 242 במועצת הביטחון של האו"ם על כך שקווי שביתת הנשק מ-49' יוחלפו בקו גבול אמיתי. לורד קראדון, השגריר הבריטי לאו"ם, ציין: "אני מכיר היטב את הגבול של 1967. אין זה גבול מניח את הדעת, זהו המקום שבו כוחות הצבא נאלצו לעצור". הוא סיכם את דבריו באומרו: "אין זה גבול של קבע". עמיתו האמריקני ארתור גולדברג הוסיף כי "מבחינה היסטורית, מעולם לא היו גבולות מוכרים ובטוחים באזור". הוא הוסיף וציין שקווי שביתת הנשק לא ענו על הגדרה זו.

עבור שני השגרירים, החלטה 242 שעליה עמלו היתה אמורה ליצור גבולות שאותם הם הגדירו "בטוחים ומוכרים", גבולות שיהוו תחליף לקווים שעל בסיסם פרץ המשבר. הנשיא ג'ונסון הדגיש נקודה זו בספטמבר 1968 באומרו: "ברור שחזרה למציאות של 4 ביוני 1967 לא תוביל לשלום. יש צורך בגבולות בטוחים ומוכרים". הנחות אלו גם מסבירות מדוע לא קראה החלטה 242 לנסיגה מלאה מכל השטחים שתפסה ישראל במהלך מלחמת ששת הימים; קווי שביתת הנשק מ-49' חדלו להיות נקודת התייחסות בתהליך שלום עתידי.

כיום, המגמה ההפוכה, הקוראת לבצר את מעמדם של קווי 49' והמקדשת את קווי 67' כ"גבולות" בעלי מעמד בינלאומי, נמצאת בתנופה. מדובר למעשה באחת מתופעות הלוואי של יוזמת השלום הערבית מ-2002 שמתייחסת לקווי 67'. "מפת הדרכים" מ-2003 שירבבה אף היא טרמינולוגיה בעייתית זו בציינה שהשלום יוביל ל"סיום הכיבוש שהחל ב-1967", אם כי ההתייחסות להחלטה 242 עימעמה במקצת את הבעייתיות שיצרה טרמינולוגיה זו.

תחת הנשיא אובאמה, קווי 67' חזרו להיות נקודת ציון עבור התהליך המדיני. במכתבו לראש הממשלה אריאל שרון מ-2004 הבהיר הנשיא בוש: "אין זה מציאותי לצפות שתוצאת המו"מ על הסדר הקבע תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949".

אלא שבעוד מכתבו של הנשיא בוש אושר ברוב גורף ולא-מפלגתי על ידי שני בתי הקונגרס, ממשל אובאמה נמנע מלהצהיר שהוא מחויב מבחינה משפטית לתוכנו. נקודה זו הובהרה במהלך חילופי דברים ארוכים בין כתב של רשת "פוקס" לתת-הדובר של מחלקת המדינה רוברט ווד ב-1 ביוני 2009. בנאומו באו"ם בחר אובאמה לצטט מתוך מפת הדרכים את הביטוי המתייחס ל"כיבוש שהחל ב-1967", אך בניגוד לקודמיו לא הזכיר את החלטה 242.

חוסר העמידה של ישראל על הניסוח של מפת הדרכים ב-2003 הוא רק טעות אחת מני רבות שעליהן חזרה ישראל במהלך עשר השנים האחרונות. טעויות אלו איפשרו את חזרתם של קווי 67' על חשבון שחיקתה של החלטה 242. זכויותיה של ישראל לגבולות בני הגנה שיהוו תחליף לקווי 67' מעוגנות היטב במשפט הבינלאומי ובגישה המסורתית של מועצת הביטחון של האו"ם. תהיה זו טעות חמורה להמשיך ולאפשר את השחיקה של זכויות אלו עוד בטרם החלו שיחות השלום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו