במהלך ארוחת ערב בפאריס לפני כמה שבועות, שבה השתתפו אישים מהקהילה היהודית בצרפת, עלה לדיון העימות בין הממשל האמריקני לממשלת ישראל סביב הבנייה במזרח ירושלים. אחד המשתתפים הזהיר את חבריו כי הדבר עלול להגיע למצב שהווטו האמריקני המגן על ישראל באו"ם כבר לא יהיה אוטומטי, ודאי כשמדובר בנושאים כמו התנחלויות. "אל דאגה", ביקש אחד הסועדים להרגיע, "עד שזה יקרה, סרקוזי כבר יזכה בפעם השנייה בנשיאות ב-2012 ואז הוא כבר לא יהיה זקוק עוד לקולות המוסלמים בארצו - וצרפת היא זו שתטיל וטו". יכול להיות שמדובר בחבורה ריאליסטית מדי (החשש מהתנגשות חזיתית בין ישראל לממשל) או אופטימית מדי (וטו צרפתי) או שתויה מדי (הוגש יין טוב) - אבל דבר אחד בטוח: הסכנה קיימת ומוחשית והיא לא רק מדאיגה את ממשלת ישראל אלא את יהדות העולם. וזה קורה דווקא בעיתוי הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל: התקדמות בצעדי ענק של פרויקט הגרעין האיראני. מותר להשתעשע, כפי שעשו ידידי ישראל בפאריס, במחשבה כי יש חלופה או חלופות ליחסי ישראל-ארה"ב. אבל עם כל הכבוד ליחסים הטובים של נתניהו עם סרקוזי, למחויבות הגרמנית המסורתית כלפי ישראל ותחיית יחסי מזרח אירופה עם ישראל - הרי שכל זה אפילו לא מתקרב לקשר ההדוק, הפוליטי, הצבאי, המסורתי, הרגשי והאמיץ, בין ירושלים לוושינגטון. היה, אגב, מי שחשב בתקופה זו או אחרת כי מוסקבה יכולה גם להוות חלופה. אפשר להמשיך ולחלום על כך במהלך בילוי של איזה סוף שבוע בבושהאר. שהרי המציאות השתנתה: בפסגת הפירמידה יש לנו בעיה. בוושינגטון ובירושלים יושבים שני מנהיגים הנושאים עימם תחושת שליחות אמיתית. נתניהו אמור להציל אותנו מהגרעין האיראני, ואילו אובאמה בא לתקן את העולם. לא פחות. נתחיל בנשיא ארה"ב. אובאמה החל את תיקון העולם שלו בתיקון חברתי בבית. הוא העביר את רפורמת הבריאות למרות התנגדות עמוקה בחברה האמריקנית. כעת, לאחר שזכה בהישג אמיתי, אובאמה משוכנע כי הוא המפייס העולמי. הוא בא מרקע, ממשפחה ומסביבה מאוד ליברליים. אילו היה מצביע בבחירות באירופה, היה מכניס למעטפה פתק של מפלגת שמאל. מנגד, ראש ממשלת ישראל, כמו רוב אזרחי ישראל, מודאג מהרעיון שטהרן תחזיק בנשק גרעיני. אחת הסיבות לכך שהוא נבחר היתה כדי למנוע זאת. נתניהו בא מרקע מאוד שמרן, מאוד לאומי. אילו היה פוליטיקאי בארה"ב, סביר להניח שהיה רפובליקני. ושני האנשים האלה צריכים לעבוד יחד. מנהיגי ארה"ב וישראל מתקשים להגיע להסכמה. ייתכן כי בקרוב הם יגיעו להכרה חשובה והיא שהם אינם יכולים להסכים (יש כאלה המייחלים לכך). למרבה האירוניה, יש דמיון בין שניהם: תחושת השליחות, רמת האינטליגנציה, הקושי לוותר. לשניהם יש עקרונות יסוד מאוד שונים. כך למשל, עבור אובאמה בנייה בגילה או בגבעה הצרפתית נחשבת לפעילות לא לגיטימית. מיותר לציין מה חושב על כך נתניהו ורוב-רובם של אזרחי ישראל. אז לאן הולכים מכאן- עבור נתניהו העדיפות הראשונה היא כמובן איראן. אלא שראש ממשלת ישראל נפל על ממשל שיוצר קשר בין סוגיית הגרעין האיראנית לבין הבעיה הפלשתינית. זה אולי לא נכון, זה אולי לא הוגן - אבל זו המציאות. בנימין נתניהו ושרי השביעייה יודעים היטב כי הסנקציות נגד איראן, בוורסיה רביעית, לא יבלמו את הפצצה האיראנית. וושינגטון לא תתקוף את מתקני הגרעין באיראן. נתניהו ילחץ על וושינגטון בנושא איראן, אובאמה ילחץ על נתניהו בנושא הפלשתיני, ומשטר האייתוללות ילחץ על מדעניו להתקדם בעבודה. ואז, בתוך שנתיים, אולי שלוש ואולי חמש, איראן תגיע לפצצה גרעינית. אם צפון קוריאה המבודדת יותר עשתה זאת, למה לא איראן? ההיסטוריונים ינסו ללמוד מה אירע באותן שנים שתרם לכך. הכתף הקרה שמפנה אלינו הדוד מאמריקה ודאי שלא מסייעת לבלום את הגרעין האיראני. בירושלים יכולים להתנחם בכך ששיתוף הפעולה הצבאי, הכלכלי, המסחרי, הפוליטי ואפילו הרגשי עם ארה"ב - נמשך. בקונגרס ובסנאט נהנית ישראל מאהדה גורפת ואפילו אישים יהודים כמו ברונפמן ואלי ויזל הצטרפו למערכה על ירושלים. כשהממשל מפגין קרירות אין לירושלים ברירה אלא לגייס את כל החברים.
