אמנם לא רואים עלי, אבל אני אדם שלא אוהב המון זועם. לא מהסוג שמשתולל עם לפידים בוערים וקלשונים, לא מהסוג שמשליך אבנים ושורף צמיגים, וגם לא מהסוג שמתפרע עם ספריי קצף ופטישים - אלה קיצוניים מדי. מסיבה זאת, כמו אבא ובעל טוב, שלחתי שלשום את האישה והילדים להירמס לבדם על ידי חוגגי יום העצמאות המשולהבים. למזלי, ביישוב שאליו עברנו לאחרונה חיים פחות מ-9,000 נפשות, כך שהסכנה היחידה היתה לאוזניים עקב הזיקוקים. הם התפוצצו בעוצמה אדירה, כזו שגרמה לסקאדים שהעבירו הסורים לחיזבאללה להתגמד לרמת קפצונים. למחרת (אתמול) כבר לא יכולתי לחמוק מהמסורת הבשרית של יום העצמאות, שהתבצעה בנוכחות משפחתי הגרעינית וגיסתי בחצר ביתנו. ההכנה היתה מושלמת וכללה להקת ציפורים קטנה שכבר לא תנדוד לאפריקה בחורף הקרוב, הפחתת עומס העבודה על רועי הצאן ודקות ארוכות של יחס חם לפרגיות צעירות ולוהטות. "תפריט נאה", אמרתי לאשתי. "אני שמחה בשבילך, אבל מה אנחנו נאכל-" היא צחקה בקול לנוכח הכרס המטופחת שלי. התעלמתי. אחרי הכל, הצטיידתי בכל הדרוש ל"על האש": בשר איכותי, נפנפן מאולתר, מכנסיים עם חריץ אינסטלטורים מובנה ומנגל חשמלי. כן, חשמלי, אל תצחקו. ניסיון העבר שלי, שכלל פחמים, מונע ברגעים אלה ממש ממטוסים לרחף בחופשיות בשמי אירופה. עלק התפרצות הר וולקני באיסלנד, הכל זה יחסי ציבור. בסופו של דבר אפשר להגיד שרשמתי ניצחון גדול. כולם אכלו טוב, נמנעתי מראש מהפקקים, השארתי לאחרים את הכבוד לכלות מספר דונמים של עצי חורש ולגיסתי את הכלים. ואחרי כל זה עוד נשאר לי זמן לשלאפט שטונדה של עצלנים. אז עכשיו, רגע לפני שנקפל את הדגלים ונחזור לחיים בחצי התורן, אל תשכחו שאין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת - מפחמים.
