למה יוון כן וישראל לא

מרבית אנשי הכדורגל וחובבי הספורט הימרו מן הסתם שחוף השנהב תנצח את יוון במונדיאל. חוף השנהב מוכשרת יותר ויש לה שחקנים בטופ העולמי: דרוגבה, שנחשב במשך שנים לאחד מטובי החלוצים בעולם, האחים טורה מליברפול וממנצ'סטר סיטי, סולומון קאלו מליל הצרפתית. ומה יש ליוונים להציע? שני שחקנים מתחתית הליגה האנגלית ויורגוס סמאראס אחד, 1.92 מ', אבל תקוע בסלטיק הסקוטית לא מעט שנים. כן, אותה סלטיק שבה יש שני כדורגלנים ישראלים: ניר ביטון ובירם כיאל.

לי היתה תחושה אחרת. נשביתי בקסמם של היוונים לפני כעשור כשחוללו את סנסציית כל הזמנים בכדורגל העולמי וזכו באליפות אירופה. באירופה, וכמובן גם בישראל, תקפו אז את הנבחרת היוונית שהחזירה אותנו לימי הבונקר ושלוש פעמים 0:1 קטן הביא להם את הגביע. אותי זה דווקא שימח כי זה חלק ממהות הכדורגל, שהופך אותו למשחק הפופולרי בעולם: האפשרות שגם הקבוצה הקטנה, מעוטת היכולת וחסרת הכישרון תנצח כל קבוצה, ואף בכתר האירופי.

הכדורגל היווני אמנם דל, משעמם, אפור ולעיתים בלתי ניתן לצפייה. אבל כדורגל לא מסתכם בכישרון. היוונים מביאים אליו גם תשוקה, אופי, מלחמה בלתי רגילה ובעיקר מחויבות. מול חוף השנהב הם הראו גם כדורגל נפלא במחצית השנייה, ובמקום להישבר בשער השוויון של חוף השנהב, המשיכו לכיוון המטרה והשיגו אותה בדקה ה־91. במשפט אחד: כל מה שישראל לא. "אין לנו סופרסטארים, אין לנו מנהיגים אבל אנחנו יודעים לשחק ולנצח כקבוצה", הסביר סמאראס את הניצחון האדיר על חוף השנהב.

עד תחילת המילניום הנוכחי ישראל ויוון נחשבו שוות בכדורגל. במשחקי ידידות למיניהם אפילו ניצחנו. מאז היוונים זכו פעם אחת באליפות אירופה, פעם נוספת היו ברבע הגמר ועוד פעמיים העפילו למונדיאל. אנחנו סופרים כבר 44 שנה לשערו של שפיגלר במקסיקו 70'. היו שתלו את ההצלחה היוונית ב"מאסטרו" על הקווים, אוטו ריהאגל הגרמני. אבל גם עם מהנדס החשמל וקווי התקשורת, המאמן הפורטוגזי פרננדו סנטוס, יוון מצליחה איפה שאנגליה ואיטליה לא מסוגלות. כשהוגרלנו מול יוון במוקדמות מונדיאל 2010 ויורו 2012, כולם חגגו כאן וטענו שזו הגרלה מצוינת. התברר שזו היתה הגרלה קלה ליוונים.

פעם, התירוץ שלנו לחוסר ההצלחה הספורטיבית היה: אנחנו מדינה קטנה. אבל יוון (11.2 מיליון איש), קוסטה ריקה (4.7), בוסניה (3.8) ואורוגוואי (3.3) לועגות לתירוץ הזה. יש כאלה התולים את זה בכושר גופני עדיף. בתנאי החום והלחות שלשום בפורטלזה אנחנו היינו נמסים במחצית. היוונים רק הגבירו קצב.

הבדל גדול נוסף הוא בסעיף המחויבות. אצלנו התחושה בסיום משחק נבחרת היא שהשחקנים לא נתנו באמת הכל. הרי אם הם היו באפיסת כוחות, לא היה להם כוח לרוץ לכוכבי היריבות ולבקש את חילופי החולצות למזכרת. למחרת הרי רובם יהיו בטיסות לספסלי קבוצותיהם באירופה, ואנחנו נשארים כאן עם שיברון הלב ומחפשים בכל ארבע שנים מי הנבחרת השנייה שלנו שלרבים הפכה להיות הראשונה. אל תחפשו ללמוד מברצלונה, מריאל ומברזיל. תתחילו במודל היווני. אל תתפלאו אם תראו אותם לפחות ברבע הגמר.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!