במהלך ארבע השנים האחרונות, מאז הסתיימה מלחמת לבנון השנייה, העבירה סוריה לידי חיזבאללה קרוב ל-40 אלף טילים - מרביתם מתוצרת איראנית ומיעוטם מתוצרת סורית. טילים אלה, חלקם בעלי טווח המכסה את מרבית שטחה של ישראל, העניקו לחיזבאללה עוצמה טילית חסרת תקדים, גדולה בהרבה מזו המצויה בידי מרבית צבאות ערב הערוכים סביב לישראל. אלא שהסורים לא הסתפקו בכך, ועל פי דיווחי העיתונות העבירו לאחרונה לידי ארגונו של נסראללה גם טילי סקאד מתקדמים מתוצרת סוריה. טילים אלה הם בעלי טווח גדול יותר ויכולת דיוק רבה יותר ממרבית הטילים שהיו עד כה בידי חיזבאללה. אין פלא כי בישראל יש הרואים באספקת הסקאדים מהלך השובר את מאזן האימה שכוננה ישראל עם ארגון זה בשנים האחרונות. במהלך הסורי אין כדי לשנות את תמונת המציאות מיסודה, שהרי סכנתו של חיזבאללה רבה גם בלא טילי הסקאד הסוריים. אבל יש בצעד הסורי כדי להעיד על ביטחונו של נשיא סוריה, בשאר אסד, ועל נכונותו למתוח את החבל ואף להסתכן בתגובה ישראלית חריפה. אסד אינו נרתע מאיומיה ומאזהרותיה של ישראל. אחרי הכל, עד היום לא פעלה ישראל כלל כדי לחסום את העברת הטילים מסוריה לידי נסראללה. במקום פעולות של ממש הסתפקה ישראל באיומים ובאזהרות מילוליות, שאותם איש איננו לוקח ברצינות. מבחינתו של אסד, כל עוד אין תהליך מדיני, וממילא אין התקדמות בתהליך השלום, הוא ימשיך בשלו ויסייע להתעצמות חיזבאללה. הבעיה אינה סוריה המתמידה בדרכה. הבעיה היא ישראל, אשר עצמה מאז מלחמת לבנון השנייה את עיניה לנוכח התעצמות חיזבאללה. יש לקוות כי ישראל לא תגלה כי מחירה של עצימת עינים זו יהיה גבוה במיוחד. איש אינו מעונין כיום בעימות, לא בסוריה, לא בלבנון ולא בישראל, אבל כך היה גם ערב מלחמת לבנון השנייה - ובכל זאת המלחמה פרצה.
