ניצחון התבונה

אתמול ניצחה התבונה, באיחור של שנתיים, את מצעד האיוולת הנורא בבית החולים ברזילי באשקלון. לא עוד מתים חשובים מחיים, לא עוד העדפת עצמות על הצלת פצועים וחולים, לא עוד קבורת 165 מיליוני שקלים במגרש חניה מרוחק לטובת הצלת קברים פגאניים מלפני אלפי שנים. הטירוף הזה חייב היה להיפסק.

ואכן, אתמול שם בנימין נתניהו קץ לאחד הביזיונות הגדולים של ממשלות ישראל, שהחלו בו אהוד אולמרט והשר לענייני דתות מטעם ש"ס, יצחק כהן. הם החלו, והוא, בלחצו של סגן השר יעקב ליצמן, המשיך. אתמול, בהחלטה מתבקשת אחת, נפרד נתניהו מהירושה שקיבל בפרשה הזאת. הוא סילק את החטוטרת, חתך הפעם בלי למצמץ, והחזיר את השפיות והשכל הישר לממשלה.

אתמול הבין גם יעקב ליצמן, בדרך הקשה, את מה שאני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת הסברנו לנציגיו לפני שנה, חצי שנה, שלושה חודשים ואפילו חודש וחצי: שלא נפסיק את מלחמת הקודש של "ישראל היום", שהחלה לפני שנה וחצי, להצלת חיי אדם. שלא ניענה לבקשת סגן השר לתמוך בתוכניתו השערורייתית. שלא תהיה כאן כניעה לאלימות, לבריונות ולחמומי מוח שמאיימים להצית את אשקלון. שלא נפסיק לפרסם כתבות, ידיעות ומאמרים בפרשה הזאת, עד שהחרפה הזאת תעבור מן העולם.

אמרנו זאת שוב ושוב גם לגורמים חרדיים אחרים מהיום שבו קיבלנו החלטה אסטרטגית מתבקשת: להילחם כאן עד הסוף. לסחוף אחרינו את מערכת הרפואה כולה ואת יתר כלי התקשורת. להעלות את הנושא המקומם הזה לסדר היום הציבורי. להידרש אליו שוב ושוב. ואכן, המסע הזה, שהחל בכתבות "בשם העצמות, תחת אש", "בשם העצמות", "המתים ניצחו, בינתיים", ועוד שורה של כתבות, ידיעות וטורים אישיים - נשא בסוף פירות. אזרחים רבים, רופאים ועיתונאים, גם כאלה שלפני שנה דחו את הפניות הנואשות אליהם של אנשי בית החולים, הצטרפו אלינו בסוף.

אם יש סיפוק בעבודה עיתונאית, אני מודה, זה הסיפוק. אם שואלים מהי הצלחה עיתונאית - זו הצלחה. אבל היא לא תהיה שלמה אם מנכ"ל משרד הבריאות המתפטר, איתן חי-עם - האיש שלא נתן יד לביזיון - ילך הביתה. אסור שזה יקרה.